נזכור ולא נשכח אונס של נשים יהודיות בשואה – ד"ר ענת גור

נזכור ולא נשכח, נספר ולא נשתוק: מתן קול לנשים היהודיות שעברו התעללות מינית במהלך השואה

ד"ר ענת גור

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שיכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו… אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה, הנפגע משקר, הנפגע מגזים, הנפגע הביא זאת על עצמו, ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות, ולקרוא לה שֵם…"

ג'ודית הרמן, 1992

חקר השואה נמנע עד לאחרונה מלעסוק בנושא התעללות מינית בנשים בתקופת השואה. סביר להניח כי בתקופה שבה נעשו ביהודים מעשי זוועה מסוגים רבים, אונס של נשים היה חלק מהריטואלים האכזריים. למרות זאת סיפורים של אונס נשים יהודיות, אלימות מינית מסוגים שונים כנגדן  והזנייתן כמעט ואינם קיימים בשיח ההגמוני על השואה.
ששים וחמש שנים אחרי השואה, כשרוב הנשים העדות כבר אינן בין החיים, עדיין נשמר קשר השתיקה סביב הפשעים המיניים שבוצעו בנשים יהודיות. אונס לא היה בין ההאשמות כלפי הנאצים שנשפטו בגין פשעי מלחמה במשפטי נירנברג. יתרה מזו, אונס לא נתפס כפשע מלחמה על ידי האו"ם עד לשנת 1998, שבה לא ניתן היה עוד להתעלם ממעשי האונס רחבי ההיקף והמחרידים שבוצעו ברואנדה.
בשנת 2010 יצא לאור הספר הראשון באנגלית על הנושא. ספרן של ד"ר סוניה הדג'פת' וד"ר רושל סיידל: "אלימות מינית נגד נשים יהודיות בתקופת השואה" (Sexual Violence against Jewish Women during the Holocaust). עם פרסומו של ספר המחקרים החושף מקרים רבים של אלימות מינית ואונס בגטאות ובמחנות הריכוז, נפתח נושא חדש ואפל בהיסטוריה של התקופה האפלה.
האם חשוב לשבור את קשר השתיקה סביב האלימות המינית כלפי נשים יהודיות בשואה ? למה בחרתי לפרסם ביום השואה הזה רשימה על נושא זה ? האם זה עלול לפגוע בנשים ניצולות שואה ששרדו וביקשו להשאיר את הטראומות האלה מאחור ולהמשיך בחייהן ?
כתשובה אני מצטרפת לדברים שאמרה גלוריה סטיינהם שנתנה חסות לאירועים לקידום האנתולוגיה של הדג'פת' וסיידל: "זה נוגע לאנושיות של כולנו. אני חושבת על כך ששבעים שנה אחרי מה שקרה, איננו יודעות על כך דבר. עבור הנשים שלהן זה קרה להיות קורבן זה דבר אחד, אבל להתבייש במה שקרה כאילו זו הייתה אשמתן, זה כבר דבר אחר. השתיקה והבושה הם דיכוי עמוק וקשה."  
בימים אלה אני נמצאת לקראת סיום כתיבת ספר שעוסק בנושא שחקרתי בדוקטורט שלי: הקשר בין פגיעות מיניות בילדות והפרעות אכילה, וההשפעה של קשר זה על דרכי טיפול מותאמות. אחד הדברים המטרידים שעולים מעבודה זו היא ההשתקה של הפגיעות המיניות לאורך ההיסטוריה. המחקר על הקשר שבין פגיעות מיניות בילדות והפרעות אכילה ממחיש כיצד בריאות נפש של נשים קשורה קשר הדוק לפגיעות מיניות בילדות. וכיצד לאורך אלפי שנים הטראומה שהושתקה, הוכחשה ולא יכלה לקבל ביטוי במילים, מצאה את ביטויה בסימפטומים הקשים. לאורך ההיסטוריה "טיפל" הממסד הגברי ההגמוני באותה תקופה בנשים אלה באמצעים שונים כמו העלאתן של המכשפות אחוזות הדיבוק בימי הביניים על המוקד. או כליאתן וקשירתן של הנשים ההיסטריות במרתפי מוסדות לבריאות נפש במאה ה-19. מהמחקר עלה כי גם במוסדות בריאות הנפש בני זמננו קיימים שרידים רבים של כליאה בחדרי "רגיעה", קשירה, ענישה והאכלה בכוח. ריטואלים שמזכירים את הריטואלים הישנים. שכיחה גם ההתעלמות מההיסטוריה של ההתעללות המינית בדיאגנוזות ובדרכי הטיפול.
תרבות גברית לאורך ההיסטוריה, כמו גם בתקופתנו, ממשיכה להשתיק ולהכחיש את הפשעים המיניים כנגד נשים, נערות וילדות, ובכך משמרת ומנציחה אותם. צו השתיקה חל על הקורבנות. אלפי שנים שתקנו. צו השתיקה עובר מאם לבת. מטופלות רבות שלי מספרות כי כאשר פנו לאימן לספר על הפגיעה המינית שעברו קיבלו יעוץ מהאם לשתוק. לעיתים בליווי וידוי של האם שגם היא עברה פגיעה מינית, אבל ההתמודדות הטובה ביותר היא לשתוק. את המחירים הנפשיים, הגופניים והרוחניים הכבדים של השתיקה הזו אנחנו פוגשות בקליניקות מידי יום. שתיקה זו גם מנציחה ומעבירה מדור לדור את האפשרות להמשך הפגיעות הקשות. הדרך לעצור אותן היא לחשוף את הפשעים, ולחייב את הפושעים לתת את הדין על מעשיהם.
ד"ר סוניה הדג'פת' היא מרצה לגרמנית במידל טנסי סטייט יוניברסיטי, שם היא מלמדת קורסים על השואה, בעוד ד"ר סיידל היא מייסדת מרכז "זכרו את הנשים" (www.rememberwomen.org), הפועל בניו-יורק, ומרצה על השואה כבר למעלה משלושים שנים. הספר שערכו הוא תוצר של עבודה בת למעלה משלוש שנים, כשהן נעזרות בקבוצה של חוקרים צעירים שסייעו להן בעבודת המחקר.

בספר משלבות שתי העורכות עדויות על הנושא ממקורות שונים, כולל פרק מתוך ספרה של הסופרת הישראלית נאווה סמל, "צחוק של עכברוש", שבו מסופר סיפורה של ילדה יהודיה המוסתרת בזמן השואה ומנוצלת מינית. גם הפסיכולוגית אווה פוגלמן, המרבה לחקור את השואה מההיבט הפסיכולוגי, הוזמנה לתרום פרק על ההשפעה הפסיכולוגית על נשים שעברו התעללות מינית בתקופת השואה.
ד"ר רושל סיידל סיפרה, שהרעיון להפיק ספר שיביא עובדות על כך שבתקופת השואה נשים יהודיות נאנסו, שימשו כשפחות מין והוכרחו לשמש כזונות, עלה באחד הימים של שנת 2006, כשהיא וד"ר סוניה הדג'פת' הנחו סדנה למורים במוזיאון "יד ושם". שתי הנשים נמצאות מזה שנים בקשר הדוק עם יד ושם. באחת ההרצאות שלהן על התעללות מינית בנשים יהודיות בשואה, איתגר אותן אחד מאנשי יד ושם. "הוא שאל איפה המסמכים המוכיחים את הטענות שלנו, והוסיף שאסור לנו לדבר על זה, אם אנחנו לא יכולות להוכיח את הטענות. יום אחד פגשנו אותו בירושלים עם ניצול שואה שעוסק בחקר נשים בשואה, ושמענו שאחד אומר לשני: 'תגיד להן שנשים יהודיות לא נאנסו בשואה'. זה היה הרגע שבו החלטנו לחקור לעומק את הנושא ולכתוב על זה ספר".
שתי הנשים חזרו לניו-יורק וגייסו מלגות לשלם לחוקרים שינברו בארכיונים ויסייעו בעבודת המחקר. אתגר נוסף הם מצאו במחקר שערך חוקר השואה רוברט סומר על נשים באושוויץ, שבו, לדבריהן, הוא טוען כי נשים יהודיות באושוויץ לא הוכרחו לעבוד בזנות בבית הזונות שפעל באחד הבלוקים. סיידל והדג'פת' טוענות שיש הוכחות שהיו נשים יהודיות שהתחזו לנוצריות, לפולניות קתוליות, ועבדו בבית הזונות. בנוסף הן אומרות כי יש הוכחות שנשים שהועברו לקצינים הנאצים עבור סקס, הוצאו להורג לאחר מכן כדי שלא יוכלו לספר מה נעשה להן. ד"ר הדג'פת' מספרת כי כשהתחקו אחרי הסיפורים בירושלים, הן מעולם לא הגיעו למקור; כל העדים עמם דיברו תמיד סיפרו את הסיפור שקרה למישהו אחר.
ד"ר אווה פוגלמן החלה ב-1976 לארגן באוניברסיטת בוסטון מפגשים של צאצאים לניצולי שואה. המפגשים הובילו למחקר שיזמה, על השפעת השואה על הדור השני של ניצולי השואה. פוגלמן, שכינסה קבוצות של בני הדור השני גם באוניברסיטה העברית בירושלים, סומכת שתי ידיים על ממצאי הספר, שבו מתפרסם גם מאמרה, "ניצול מיני של נשים יהודיות בזמן ואחרי השואה: פרספקטיבה פסיכולוגית". היא מגלה שנשים יהודיות נאנסו גם ע"י חיילים רוסים ששחררו את היהודים מהמחנות, וכן ע"י צרפתים ואנגלים וגם ע"י פרטיזנים יהודים, שבלא מעט מקרים התחתנו אתן מאוחר יותר. היא מתארת נשים עם תחושת אשמה על מה שקרה להן, אמהות שלא מסוגלות ליצור אינטימיות עם ילדיהן. פוגלמן משוכנעת שכמה שיותר כותבים על הנושא, כך יותר נשים ידברו על מה שקרה להן.
במפגש שהתקיים לאחר הוצאת הספר בברוקלין אמרה גלוריה סטנהיים: "חשיבות הכתיבה על נושאים אלה מסייעת לנו לא רק להבין את העבר, אלא להבין את תפקיד האלימות המינית בהווה". לדבריה: "ההדחקה הזו של האמת גרמה לכך שהיינו פחות מוכנות להתעללות המינית רחבת ההיקף בבוסניה, רואנדה וקונגו. עורכות הספר נתנו לנו מתנה גדולה: את האמת על ההיסטוריה שיכולה לסייע לנו שלא לחזור על הסבל הזה."