תיאור טיפול באמנות בילדה שנמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מינית
גלי לוין
מטפלת באמנות (M.A.)
ענבל (השם והפרטים האישיים שונו לחלוטין) הופנתה על ידי פסיכולוגית הפנימייה בה היא נמצאת למרכז "חוכמת נשים", למסלול הטיפול בילדים שעברו פגיעה מינית. היא מגיעה למרכז אחת לשבוע, יחד עם עוד ילדות שהופנו לטיפול, בליווי מדריכה מהפנימייה.
ענבל בת ה-10 היא ילדה חייכנית, בהירה ויפה. שפת גופה תזזיתית וחסרת מנוח. היא צמאה וכמהה לחום, קירבה וקשר אולם אינה יודעת כיצד לבקשם.ענבל היא בת להורים שהתגרשו טרם לידתה בשל אלימות האב כלפי האם. אמה עלתה מגאורגיה יחד עם אביה המבוגר, סבה של ענבל, ושני ילדיה. לענבל אח אחד המבוגר ממנה בשש וחצי שנים.
ענבל הייתה בת חודשים אחדים כשהמשפחה עלתה לארץ, והשתקעה באזור המרכז. האם נאלצה לעבוד קשה לפרנסת המשפחה, ואילו האב נשאר בארץ מולדתו, התנתק מהילדים והפסיק לתמוך בהם.
ענבל גדלה בארץ והפכה להיות ילדה הורית הדואגת מאד לאמה ומחוברת אליה מאד. לקראת סיום כיתה ב' סיפרה ענבל כבדרך אגב לאחת הסייעות בצהרון בבית הספר שבו למדה על נגיעות לא הולמות מצד הסב המתגורר עם המשפחה, ועל התפרצויות אלימות מצד האח הבוגר. הסייעת העבירה את המסר ליועצת ולרווחה ונפתחה חקירת ילדים בה לא נתגלה דבר. לאחר תהליך ממושך מול הרווחה הוחלט להוציא את ענבל מהבית ולשלוח אותה לפנימיה.
בנוסף לקשיים תיפקודיים, בעיות קשב וריכוז וחוסר פניות ללימודים (באבחון נשלל ליקוי קשב וריכוז), וכן קשיים חברתיים משמעותיים בבית הספר שבו לומדת ענבל, הגיעו גם דיווחים מדאיגים שסימנו את היותה בסיכון רב. עם הזמן התעצמו הקשיים וניכר היה כי ענבל משמיעה את מצוקתה באמצעות התנהגותה, ובאופני יצירת הקשרים שלה עם סביבתה. מדי פעם היתה מזכירה מחשבות אובדניות, ופוצעת את גופה ומיצחה בחפצים חדים. יום אחד נכלאה והוחזקה למשך קרוב לשעה בשירותי הבנים בבית הספר על ידי שני בנים מכיתה בוגרת יותר, שדרשו ממנה לגעת בהם באופנים מיניים. היא דיווחה על כך לאימה רק כשחזרה הביתה בסוף השבוע. האם הנסערת פנתה מיד לעו"סית של ענבל בפנימייה.
ענבל הופנתה למרכז הטיפול שלנו על ידי הפסיכולוגית, עם שורה ארוכה של תסמינים, שכללו גם טלטלות רבות במצבי הרוח, התפרצויות זעם, הכאה עצמית ואלימות מילולית. בנוסף ניצפו גם השמנה יוצאת דופן וצורך רב במזון, וכן חוסר שמירה על גבולות גופה, ומגע קרוב מדי, ואפילו חודרני, עם חברותיה לחדר, ועם ילדים מכיתות גבוהות יותר.
הטיפול: מתמודדות ביחד עם ה"סודות"
בפגישותינו הראשונות, היתה ענבל גורפת לשולחן כמויות עצומות של חומרים. היא הוקסמה מהאבנים הנוצצות, מהגפרורים הצבעוניים, מהפונפונים, מניירות הצלופן השקופים, הצבעוניים והמרשרשים, מסרטי המתנה, מהקופסאות המיוחדות שהבאתי לחדר על מנת שישמשו ליצירה.
כשביקשתי ממנה בפגישה הראשונה להיכרותינו לספר לי באמצעות החומרים על עצמה ועל משפחתה, בחרה לציירם על גיליון נייר ארוך. את עצמה ציירה כדמות קטנה שפלג גופה התחתון קטוע וחסר, ולידה ציירה את אמא, גם היא קטנה ובעלת עיניים עצומות. היא הוסיפה את סבא, גדול ובעל ידיים גדולות ומאיימות שהשתלטו על הנייר, וכן את האח, גופו גדול ומושחר ועיניו שחורות ומאיימות. לידם בצדו השמאלי של הנייר הארוך שחיברה ממספר גליונות, ציירה עץ גדול. העץ חזר והופיע גם בהמשך בציורים רבים שלה, אולי כמסמל את דמות האב החסרה אך הנוכחת מאד במחשבות ובפנטזיות לעומת דמות האם הקטנה, עצומת העיניים והסגורה שמתקשה לספק צרכים ולהכיל את עוצמותיה.
כבר מלכתחילה הצהירה ענבל בכל מיני אופנים שאינה סומכת על מבוגרים בכלל ועליי בפרט. המסר שחזרתי עליו פעמים רבות היה שאני כאן איתה ושזוהי השעה שלה והמקום שלה, ושהיא מוזמנת להביא כל מה שתרצה ותרגיש בטוחה להביא, בקצב שלה ובדרכים שיתאימו לה.
עם הזמן, תוך כדי מפגש רציף ועקבי בכל שבוע, החלה להיווצר ברית ועימה קשר. ענבל למדה שכאן בחדר יש מרחב שמסמן גבולות ברורים ומוגדרים ושפה שמחד רגישה וזהירה אך מאידך לא כזו שחוששת ממשהו שתגיד.
בתחילת הקשר שלנו היתה ענבל בוחנת אותי שוב ושוב בכל שבוע. בכל פעם מחדש היתה פותחת את הקופסאות שבתוכן אוכסנו עבודותיה, מבקשת לראות ולבדוק אם המיכל אכן חזק ויציב ומסוגל באמת ובתמים להגן עליה ועל עבודותיה.
בהדרגה החלה לחוש בטוחה יותר ולאחר מספר שבועות, החלה להביא לחדר בקביעות את "הסוד". "הסוד" הוטמן בכל עבודה ונשמר היטב. ענבל איתרה בין החומרים שהבאתי לחדר ליצירה, גם בובות קטנטנות, חסרות גפיים או כאלו שהיה בהן שבר כלשהוא, והיתה בוחרת בכל פעם אחת מהן, עוטפת אותה בזהירות רבה בשכבות רבות של אקרילן רך, נייר גרוס, מפיות נייר דקיקות, בדים מוזהבים וקושרת בהרבה סרטים צבעוניים. כל דמות קיבלה עטיפות רבות ושומרות שנקשרו ביד אוהבת ודואגת. ענבל השתמשה בכמויות עצומות של דבק, כאילו אינה בוטחת גם ביכולתו של הדבק להחזיק ולהצמיד, וגם אותו יש לה צורך לבחון.
ענבל אינה מילולית והיא מתקשה לבטא במלים את מה שעובר עליה. דרך האמנות הצליחה לספר לי על חוויותיה ויצרה עולם משלה שבו השיבה לעצמה שליטה והיתה המחליטה הבלעדית של מה יקרה בחדר ומה לא. זאת בניגוד לתחושת חוסר האונים וחוסר השליטה שחשה בעולמה שמחוץ לחדר.
בשלב זה לא ניתן היה עדיין לדבר על הפגיעות שענבל עברה או עוברת, אולם כאשר דיברתי על הבובות השבורות, ענבל הקשיבה ושתקה. היא שמעה אותי שואלת את הבובה אם זקוקה לכך שיראו ויחבקו אותה וכמהה לעטיפות ולשמירה. ומדברת על כך שיש אולי דברים שצריכים עדיין להישמר סגורים וב"סוד" כי אולי מישהו יפגע או יהיה עצוב אם הסוד יתגלה.
לפעמים הסכימה ענבל לספר לי איך מרגישות הבובות הסגורות בתוך החבילות (…"כמו סוכריה שנותנים אותה למישהו, את לא רואה?"). בפעמים אחרות סירבה, ורק היצירה הצבעונית שהוסתרה ונעטפה בקפידה שוב ושוב סיפרה את סיפורה. אפשר היה לבחון עם או בלי מלים איך הבובות רוצות שניגע בהן, כמה מרחב הן צריכות, אם הן מרגישות מוגנות בתוכו, האם היו רוצות שנגלה, נחשוף וניראה אותן מבעד לעטיפות הרבות.
במקביל לטיפול, ברובד אחר נעשתה עבודה מערכתית על מנת לדאוג למוגנותה של ענבל. במשך תקופה ארוכה ענבל המשיכה לשתוק ולעטוף בובות שבורות בחבילות שניראו כמו סוכריות ענקיות.
לסיכום
כמויות החומרים שענבל בוחרת לעצמה בתחילת המפגש לעבודה, לא פחתו עדיין. כך גם כמויות הדבק הגדולות שלהן היא נזקקת. העבודה עמה עדיין לא תמה וניתן לשער כי היא תימשך עוד תקופה ניכרת בשל הפגיעות הקשות שהטביעו את חותמן בנפשה העדינה של ענבל כבר מגיל צעיר. אולם למרות חווייתה חסרת המלים, נעשית עמה עבודה רבה באמצעות הטיפול באמנות.
העבודה מתמקדת במישורים רבים במקביל: עבודה על גבולות ומרחב גוף אישי שלה ושל סביבתה; נתינת תוקף וביטוי לתחושות בלבול, בושה, לכלוך, גועל ודחייה, שאותן היא מביאה דרך היצירות; העשרת יכולותיה לבטא רגשות (בפרט כעס ותיסכול) וצרכים. כמו כן מתמקדת העבודה הטיפולית עימה גם בזיהוי מקורות הכוח שלה, חיזוקם והעצמתם בתוך אוירה תומכת, חמה המספקת מבט והקשבה.
אשמה, בושה, בלבול וחרדה הן רגשות כבדים מנשוא הממשיכים ללוות ילדות וילדים נפגעי פגיעה מינית מוקדמת בתוך המשפחה. יותר מכל זקוקה ענבל למקום בטוח שבתוכו ניתן יהיה להמשיך להחזיק ולהכיל את "הסוד" שלה – סגור או פתוח, כפי שתבחר בזמן ובקצב שלה, עד שתשוב אליה השליטה בגופה ובנפשה.