ד"ר ענת גור
:מתבסס על הספר
Mendelsohn, Herman, Schatzow Coco, Kallivayalil & Levitan. The Trauma Recovery Group. 2011
הקדמה
לפני כשנתיים נפתח מרכז "חוכמת נשים" במטרה ליצור מרחב טיפולי מיטיב עם נשים ונערות, שיהיה חופשי מדיאגנוזות משפילות ומתיוג, ושיאפשר לנשים להרגיש את ההדדיות, השיוויון, השותפות והכבוד ההדדי שפעמים רבות חסרים כל כך במרכזי הטיפול הממוסדים, אך גם הפרטיים. שאלת הרלבנטיות של הגישה הפמיניסטית לטיפול בנשים נפגעות טראומה בינאישית עולה מידי פעם, ולכן שמחתי לקרוא בספרן החדש של ג'ודית הרמן ועמיתותיה (The Trauma Recovery Group, 2011) את הפרק על יישום עקרונות הגישה הפמינסטית בטיפול בנשים, וגם בגברים, נפגעי טראומה בינאישית.
לפני כשלושים שנים כאשר שהתחלתי לעבוד עם נשים נפגעות אלימות בינאישית (אונס, התעללות מינית בילדות, נשים מוכות, נשים שורדות זנות וכדומה) הקונטקסט היחיד שהיה בארץ לעבודה קלינית עם נשים נפגעות היה ההקשר הפמיניסטי. קלינאים בארץ לא התייחסו כמעט בכלל להיסטוריה או להווה הטראומטיים של הנשים (תופעה שעדיין רווחת גם בימינו), ובפרקטיקות הטיפוליות רווחו התעלמות והכחשה של הטראומה של הנשים.
בתקופתנו חל שינוי מסויים בהתייחסות לטראומות בינאישיות של נשים. הוקמו מקלטים לנשים מוכות, מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי פגיעות מיניות ומרכזי טיפול לטיפול בנפגעות פגיעות מיניות. חלק מהמרכזים הוקמו על ידי הפמיניזם, אולם כיום רובם ככולם ממומנים ומתוקצבים, חלקית או באופן מלא, על ידי המדינה. קלינאים רבים החלו להכיר בהיסטוריה הטראומטית של המטופלות שלהם בזכות התרת קשר השתיקה והעלאת הנושאים של אלימות נגד נשים לסדר היום הציבורי והתקשרותי. נשים רבות החלו לדבר בטפול על הפגיעות שעברו, נושא שהיה קודם לכן מושתק ומוכחש.
השיח המתפתח בקרב הקלינאים על טראומות בינאישיות של נשים, ופתיחת מרכזי טיפול שמתמחים בכך, הוא מבורך, ומאפשר לנשים רבות להגיע ולהנות מטיפול. יחד עם זאת נשאלת השאלה האם אלימות בינאישית נגד נשים עלולה להפוך לעוד נושא קליני אינדבידואלי, מבלי ראיית ההקשר החברתי – תרבותי שלו. ומה חשיבות שימור הקונטקסט הפמניסטי הן בהבנת ובהמשגת האלימות נגד נשים וילדות, והן בהבניית דרכי הטיפול שנגזרות מתוך הבנות אלה ?
אחת הדוגמאות להמחשת ההבדל היא האם ההתייחסות אל הטראומות האלה הינה כאל אפידמיה חברתית רחבת היקף שחוצה גזע, דת, מעמד חברתי וכלכלי ונפוצה בעולם כולו, לעומת המשגתה כפסיכופתולוגיה אישית ופרטית של נשים מסויימות. כמובן שלהבדל כזה יש אימפקט משמעותי בטיפול ובהחלמה. דוגמא נוספת היא האבחון (או התיוג) הדיאגנוסטי שניתן על ידי אנשי המקצוע ממקצועות הטיפול להפרעות הנפשיות הקשות שהן תוצאה ישירה ומובנית של הטראומות הקשות. האם הם משתמשים באבחנה "תסמונת פוסט טרואמטית מורכבת" שהיא ההגדרה לקשת הרחבה ומורכבת של הסימפטומים של טראומה מתמשכת וכרונית, שבוצעה בידי אנשים קרובים. או שמא באבחנות כמו לדוגמא: "הפרעת אישיות גבולית" עם "תחלואה כפולה" (קו-מורבידיות) של "הפרעות דיסוציאציה" או "הפרעות אכילה" וכדומה. אבחנות אחרונות אלה כרוכות בתיוג ובפרוגנוזה גרועה, מנתקות את קשת הסימטפומים מן הטראומה שעומדת בבסיסם, ופעמים רבות אף קשורות בהוצאות הנשים מטיפול במרכז אחד ושליחתן לטיפול במרכז אחר. משום היעדר המומחיות בטיפול בכל קשת הסימפטומים המורכבים (אחת הדוגמאות הכואבות שעלתה מהמחקר שלי על הקשר שבין פגיעות מיניות בילדות והפרעוחת אכילה הייתה כי פעמים מטופלות שסובלות מהפרעות אכילה ומטופלים במרכזים מומחים להפרעות אכילה, שחושפות את הפגיעה המינית בילדות, נשלחות לטיפול במרכזים מומחים לטיפול בפגיעות מיניות תוך כדי אמירה שהבעייה אינה הפרעת האכילה, אלא הבעייה היא הפגיעה המינית. כאשר הן מגיעות לבקש טיפול במרכזים המומחים לפגיעות מיניות כשהן סובלות מהפרעת אכילה קשה ומסכנת חיים, נאמר להן שחסרה המומחיות בטיפול בהפרעות אכילה ולכן הן אינן יכולות לקבל טיפול…). מכאן שכאשר המרכזים המומחים אינם ערוכים לטפל בכל קשת הסימפטומים שמרכיבים את התסמונת הפוסט טרואמטית המורכבת קיים חשש שהטיפול בשורדות יהיה מקוטע וחסר.
אלימות בין אישית והחלמה מטראומה
נשים ונערות נמצאות בסיכון להיות קורבנות של פשעים של אלימות בינאישית כמו לדוגמא אונס, התעללות מינית והכאה. המבצעים הם ברוב המקרים גברים. רוב הנשים שנפגעות מאלימות עברו התעללות על ידי אנשים קרובים להן – בן זוג אינטימי, חברי משפחה ואנשים אחרים בסביבתן היומיומית בהם נתנו אמון. בחיי הרבה נשים אלימות נפוצה, משמעותית וקורית לעיתים קרובות. זו תופעה חובקת עולם שחוצה את הקוים של גזע, מוצא אתני, לאום, מעמד, דת, גיל ואוריינטציה מינית.
המודל לטיפול בנשים קורבנות אלימות בינאישית מתבסס על ההבנה הפמיניסטית של אלימות מבוססת מגדר. אנחנו רואות אונס, התעללות מינית והכאת נשים לא כאקטים נדירים שמבוצעים על ידי אנשים מופרעים, אלא כביטוי של הכוח שיש לגברים, שמנציח את הנחיתות והכניעה של נשים. ה abuse (התעללות, ניצול לרעה) הזה שקוע עמוק בפסיכולוגיה ובהבנייה החברתית של הפטריארכיה, ומקבל עידוד על ידי המנהגים והמסורת, ולעיתים קרובות מגולם (enacted) באופן ריטואלי (כמו לדוגמא במקרה של אונס קבוצתי). אנחנו מאמינות כי הסיבה לכך שהאקטים האלה של אלימות מטופלים רק לעיתים נדירות כפשעים, ולעיתים קרובות מוחבאים, מקבלים הסברים (מתורצים), ואפילו נסלחים. משום סיבה זו הקורבנות של פשעים אלה לעיתים קרובות מושתקות, מואשמות ומבויישות.
משום שפמיניזם לעיתים קרובות לא מובן, חשוב להבהיר מה המשמעות של מילים אלה עבורנו. פמיניזם, כפי שאנחנו מבינות זאת, הוא פשוט שלוחה של עקרונות דמוקרטיים ושיוויוניים ביחס למצב הנשים. החשיבה הפמיניסטית מתבססת על המסורת שמאשרת זכויות אדם לחיים, לחופש ולכבוד. היא מאתגרת כל צורה של מבנה חברתי אוטוריטטיבי והירארכי, בין אם הוא מתבסס על גזע, מעמד חברתי, תרבות או מגדר. פמיניזם אינו כולל עוינות כלפי גברים, להיפך, החזון הפמיניסטי מאשר את יתרונות השיוויון בין גברים ונשים.
מאחר וההבנה הפמיניסטית של אלימות מתמקדת בסוגיות של כוח היא הופכת גם לרלבנטית באופן ישיר לניסיון של הרבה גברים שורדי אלימות בינאישית, באופן מיוחד עבור גברים שורדים של התעללות מינית או תקיפה. גם בדוגמאות אלה רוב התוקפים הם גברים. בנים וגברים שהפכו לקורבנות באופן הזה מפרשים זאת לעיתים קרובות כתקיפה של הזהות המגדרית שלהם. בקודים החברתיים הנוקשים של הפטריארכיה להיות מותקף מינית משמעותו להיות "נשי" (לעבור פמיניזציה). הבלבול המגדרי וההשפלה בה מתנסים גברים שורדים צריכה לקבל מענה ישיר בתהליך ההחלמה.
יישום עקרונות פמיניסטיים בתהליך ההחלמה מטראומה
הרעיון של שיוויון חברתי בין גברים ונשים יכול להישמע פשוט בעיקרון, אבל ההכרה בכך באופן פרקטי היא מטלה מורכבת באופן עמוק. המצב הנחות של נשים מעוגן עמוק בנהגים החברתיים, גם בספירה הציבורית של עבודה והשתתפות פוליטית ובספירה הפרטית של מין, רבייה, וטיפול בילדים. משום כך, כיוונים של שליטה (דומיננטיות) וכפיפות הפכו להיות, באופן בלתי נמנע, מעוגנים עמוק במבנה הפסיכולוגי של גברים ונשים (מילר, 1976). הרעיון שזכויות נשים הן זכויות אדם הוכר רק באופן יחסי ורק לאחרונה כעיקרון בינלאומי. ההכרה שאלימות כלפי נשים וילדות מייסדת צורה של הפלייה מינית, ומהווה מכשול רציני ליכולת של נשים להשיג רווחה נפשית, חופש בסיסי וזכויות אדם, באה ילדי ביטוי בהצהרה של חיסול אלימות נגד נשים על ידי האו"ם בשנת 1993.
מספר שנים קודם המועצה לזכויות אדם של האו"ם מינתה חוקרת לבחון את הסיבות והנסיבות של אלימות כלפי נשים. לאחר ביקור בארצות רבות במטרה ללמוד את הבעייה הגלובלית, הגישה לאחרונה החוקרת את הדיווח שלה. היא הסיקה שכדי לשים קץ לאלימות מבוססת מגדר אין די בחקיקה או באכיפת חקיקה, אלא נדרשת העצמה של נשים בספירות רבות של החיים. בחזון הפמינסטי הרחב שעולה מן הדו"ח הזה העצמה פירושה לא רק גישה לחינוך ומשאבים כלכליים כמו דירות, רכוש ויכולת השתכרות (למרות שאלה כמובן נחוצים) אלא גם יכולת לזוז מעבר מהמינהגים הפטריארכאליים המגוננים ומבוססי הכבוד ביחס לתפקידי מגדר ולמין, לקראת קבלה חיובית (מאשרת) של מיניות.
מכאן שלמרות שהרעיונות הפמיניסטיים של העצמה, ניראים מאוד פשוטים כעיקרון, בפרקטיקה הכוונה היא למצוא דרכים להגיע לטרנספורמציה רדיקלית של היחסים החברתיים בעולם כולו.
החזון הפמיניסטי הזה של העצמה מוביל את הגישה הכללית שלנו בטיפול בשורדות של אלימות בינאישית, והישום שלה בקבוצות החלמה מטראומה.
העקרונות של פמיניזם הם העקרונות של דמוקרטיה וזכויות אדם. למרות שזה יכול להיראות כמושגים אידיאליסטיים ומופשטים, אנחנו מאמינות שיש להם משמעות מאוד קונקרטית בחיי היומיום של נשים וגברים, נערים ונערות. לדעתנו בטבע האנושי מעוגנת ההתנגדות לשליטה ולחוקים שרירותיים. בני/ות אנוש פורחים/ות כאשר מתייחסים אליהם/ן בכבוד, וכאשר הם/ן מקבלים/ות את ההזדמנות להשתתף באופן אקטיבי בחיים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים של הקהילה שלהם/ן. הם סובלים/ות מנזק פסיכולוגי כאשר כאשר הם נאלצים/ות להיכנע לרצון של אחרים, או להיות נתונים לאלימות או לבוז.