ד"ר ענת גור, 16.5.09
על ספרה של פיליס צ'סלר:
(Woman's Inhumanity to Woman (2001
פיליס צ'סלר, פרופסור לפסיכולוגיה , מומחית בין לאומית בנושא בריאות הנפש של האישה, התפרסמה עם הוצאת ספרה נשים ושיגעון (Women and Madness) שיצא לאור באנגלית בשנת 1972 (תורגם לעברית בשנת 1987), והפך להיות ציון דרך מרכזי בהבנה של נשים ובריאות הנפש.
בשנת 2001 הוציאה צ'סלר את ספרה Woman's Inhumanity to Woman שעורר עניין רב, כמו גם תמיהה. צ'סלר הידועה כבעלת עמדות פמיניסטיות רדיקליות הוציאה ספר שדן ביחסים הלא אנושיים של נשים כלפי נשים. כפי שכותבת צ'סלר בהקדמה לספרה, הספר עורר זעקה בקרב פמיניסטיות רבות משום שהן חששו כי הספר יעודד את שנאת הנשים, שממילא נפוצה בתרבותנו, ויפגע בנשים. תשובתה של צ'סלר הייתה כי כתבה את הספר כדי לאפשר לנשים להתייחס זו לזו עם יותר כבוד, רוך, חמלה, הוגנות ואדיבות. לדבריה, בניגוד למיתוס, נשים אינן נוהגות כך בנשים אחרות. רוב הנשים אינן שונאות נשים, רק חלקן. רוב הנשים למעשה תלויות בנשים אחרות לשותפות חברתית ורגשית. אולם, כמו שגברים עושים, נשים עושות אידיאליזציה או דמוניזציה לנשים.
בחרתי לכתוב על סיפרה של פיליס צ'סלר משום שלאורך תקופה ארוכה אני מוצאת בו עידוד, נחמה ודרכי התמודדות. במהלך השנים בהן אני מלמדת, מרצה, מדריכה נשות מקצוע, וכותבת, אני מוצאת עצמי פוגשת שוב ושוב גילויים של מה שנחווה אצלי כבגידה, קינאה, תחרותיות, חוסר פרגון, אידיאליזציה שהופכת לדה אבליואציה, ותובענות לא רציונאלית מצד נשים. אחת הדוגמאות לכך היא אימיילים שאני מקבלת מנשים, שלעיתים איני מכירה כלל, עם בקשה/דרישה לחומרים שכתבתי, תרגמתי או הרציתי עליהם. הבקשה לקבלת החומרים אינה ריאלית, ובאה מקום של "מגיע לי" לקבל משהו מאישה אחרת, הנחווית כאימא, מבלי להתייחס לכך שחומרים אלה הם אישיים, והם תוצאה של עמל רב. תופעה נפוצה נוספת היא שימוש בחומרים אלה מבלי לפרט את המקור ולתת את הקרדיט. מעבר לכך מערכות היחסים המורכבות עם סטודנטיות ומודרכות מעוררות אצלי תהיות רבות. הדיאלוג הפנימי שלי עם התופעה הוא מורכב, וכרוך הן בכעס ורצון להימנעויות מנתינה, והן ברגשי אשמה על כך שאני "אימא רעה", שלא מזינה מספיק.
צ'סלר מפרשת מצבים אלה בקונטקסט של יחסי אמהות בנות. הבקשה לקבל ללא תמורה וללא מתן הכרה, ולאחר מכן לבצע "רצח אם" מלווה באמנזיה, מפורשת מחדש על רקע ההבנות בנות זמננו ביחס להבנייתה של האם כאובייקט, ולא כסובייקט. זווית ראייה זו מאפשרת להתמודד עם יחסים מורכבים אלה, של אמהות ובנות ובין נשים, ולנוע מעבר לחוויות של כעס ואשמה. לצורך כך עלינו להכיר ולהיות מודעות לקונפיגורציה המיוחדת של קשר חזק מלוה בכעס ואשמה המאפיין יחסי אמהות בנות בתרבות גברית. הבנות אלה מתוות גם אמצעים פרקטיים, שצ'סלר מפרטת בספרה, שמכוונים להפחית את חוסר האנושיות, כפי שמכנה זאת ציסלר, שאנו פוגשות פעמים רבות ביחסים בין נשים, ועידוד הקשר של תמיכה, כבוד הדדי ושותפות בין נשים.
אמהות נתפסות על ידי כולנו כאובייקט שכל תכליתו לשרת את צרכי הילד (ג'סיקה בנג'מין), ולכן הנתינה האימהית אינה זוכה להכרה באותו האופן שבו נתינה של מי שמכונן בתרבות כסובייקט (גברים, אבות) זוכה להכרה. התחושה של נשים כי מי שנתפסת כאם אינטלקטואלית חייבת לתת את פרי עמלה והישגיה, ללא תמורה וללא הכרה, הינה לא מודעת, והיא מתבססת על האופן שבו הקונפיגורציה המיוחדת של יחסי אמהות –בנות בתוך התרבות הפטריארכאלית – נחווית על ידינו, מבלי שאנחנו מודעות לכך. הדבר משפיע כמובן גם על מכלול היחסים בין נשים. רוב הנשים, באופן לא מודע, מצפות מנשים אחרות להתנהג כלפיהן באימהיות[1], והן חשות נבגדות כאשר אישה נכשלת במילוי הסטנדרט האידיאלי. מסתבר שנשים תופסות נשים אחרות (בדומה לצפיות הלא ריאליות של גברים מנשים) כאם טובה בדמות הפייה מהאגדות, או כאם חורגת מרושעת.
לדברי צ'סלר קיימות במקביל שתי התייחסויות של נשים לנשים אחרות, שלכאורה עומדות בסתירה. נשים מתחרות עם נשים אחרות, ובמקביל נשים נשענות בעיקר על נשים אחרות, נשים מקנאות ומחבלות אחת בשנייה על ידי הוצאת דיבה, רכילות והתרחקות, ובמקביל נשים רוצות שנשים אחרות יתמכו ויכבדו אותן. יש נטייה לא לסלוח לאישה כאשר היא מאכזבת אותנו, לעומת הנטייה ליותר סלחנות כלפי כישלון או פגמים של גברים.
סיפרה של צ'סלר, שנכתב במשך 21 שנים, מהווה מסמך מרתק שעוסק באנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, ספרות, טרגדיות יווניות ומיתוסים שעוסקים בנושא. היא מתמקדת בהבנה של יחסי אמהות –בנות כפי שהם מובנים בתוך התרבות הפטריארכאלית שבה אמהות ובנות חולקות גורל דומה של היותן אזרחיות מדרגה שנייה. כפי שטענה צ'סלר בספרה "נשים ושיגעון" בנות מודרניות הן ילדות יתומות מאם, משום שלאמהות משוללות, בתוך בתרבות גברית, מורשת של כוח או כסף להוריש לבנותיהן. הבנות מתכחשות לאמותיהן משום שבעשותן כך הן מקוות לחמוק מן הגורל של כניעה וחולשה שהם מנת חלקה של האם. בדומה לאלקטרה, בנות מודרניות מבצעות רצח אם שלגביו הן עושות אמנזיה, במטרה להימלט מן הגורל של חוסר האונים של האם. לדברי צ'סלר בנות נפגעות מאוד גם מההעדפה הנפוצה של אמהות את הבן או הבעל, על פני הבת.
הדינאמיקה המיוחדת של יחסי אמהות בנות, שברובה לא מודעת, משפיעה עמוקות על איך נשים בוגרות מתייחסות זו לזו. באופן פסיכולוגי רוב הנשים ממשיכות (באופן לא מודע) לחוות עצמן כבנות, ואת כל הנשים האחרות כאמהות כל יכולות או "כל מאכזבות". הדינאמיקה של יחסי אמהות בנות ממשיכה לעיתים קרובות להאפיל על יחסי נשים בוגרות גם במקומות עבודה.
נשים פמיניסטיות, בדומה לאלקטרה, צריכות לבצע רצח אם ולהיות חסרות זיכרון ביחס לתפקיד האמיתי (או הדמיוני) שאנחנו עשויות למלא במפלה של האם. משום שאם האימא שלנו רומתה, אנחנו לא רצינו לשקול באופן מודע, באופן קולקטיבי, שדבר כזה עלול לקרות גם לנו.
צ'סלר סוקרת בספרה את תיאוריות הפסיכולוגיות ביחס ליחסי אמהות בנות החל מפרויד, שלדבריה, למרות שהודה בשנת 1931 שאינו מבין את יחסי אמהות – בנות, הבין די הרבה ביחס לעצמת הקשר של הבנות לאמותיהן. בעומדן על כתפי פרויד תיאורטיקניות רבות כמו מלאני קליין, קארן הורני, הבינו כי ילדות מעורבות ביריבות חזקה על הרגשות ועל תשומת הלב של אמותיהן, יותר מבנים. בנים אינם "הורגים" את אבותיהם ובמקום זאת הם "מוותרים" על אימם ומנסים להיות כמו אבותיהם. הבן אינו צריך להתחרות עם אימו על מנת להפוך להיות היא. ולכן הוא אינו צריך לדחות אותה בתוכו באותו האופן שהבת עושה זאת.
פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות דנו רבות במרכזיות יחסי אמהות בנות, ושמו לב לכעס האינהרנטי בתוך הקשר הזה. ג'ודית הרמן ואימה הלן בלוק לואיס שדנו בכעס ביחסי אמהות בנות מתייחסות לחולשתה של האם בתוך החברה הגברית, ולכך שגאוות הבת נפגעת עמוקות על ידי הגילוי שגם אימה מעדיפה גברים על פני נשים. הבת חווה את העדפת הגברים של האם כדחייה וכבגידה, וכתוצאה מכך לא רק ההערכה שלה כלפי אימה נפגעת, אלא ההערכה העצמית של הבת בסכנה בגלל הפחד לחלוק עם אימה את הסטאטוס הנמוך.
גם הפסיכיאטרית תרזה ברנרדס שמה לב שנשים, לעיתים קרובות, מלאות כעס על אימותיהן שמנעו מהן, או שגרמו להן, לחסך של אהבה והערכה עצמית. בנות מתאכזבות מכך שהאמהות מקבלות את מעמד האזרח מדרגה שנייה שלהן. הרבה נשים מבקרות את אמהותיהן מבלי להכיר בכפיפותן, ובבחירות המוגבלות שהיו לאימהות. האם נתפסת כאדם האחראי לאזרחות מדרגה שנייה של הבת, ולשטיפת המוח לציות ולריצוי בתפקידן כנשים. האספקט הזה של הקונפליקט יכול להוביל להזדהויות דפנסיביות עם גברים. מאחר ונאסר עליה להכיר בעמדת הנחיתות שלה במילייה החברתי, התלונה שלה ביחס לאימה, וביחס לאובייקטים אימהיים, הופכים להיות הפוקוס של הכעס.
אדריאן ריץ, בספר ילוד אישה אישרה את האנליזה של צ'סלר ביחס לאמהות הפטריארכאלית, והציגה את הקונספט "מטרופוביה" אותו הגדירה כתשוקה להיות טהורים אחת ולתמיד מהחיבור לאימא, לעבור אינדיבידואציה ולהיות חופשיים. על פי ריץ' עקב הניסיון של הבנות של אמותיהן כ"קורבנות לא חופשיים וקדושות מעונות" פוחדות הבנות לרשת את מצב האם, כמו גם את האופי האישי של האם.
על פי מבקרת הספרות ג'ודית קגן גארדינר Judith Kegan Gardiner : במיתוס האדיפאלי הבן רוצח את אביו על מנת למלא את מקומו. בניגוד לכך במיתוס האישה החדשה הבת "הורגת" את אימה במטרה שלא תצטרך לקחת את מקומה. הבת המטרופובית מקווה לשחרר את עצמה הן מגורל האם חסרת הכוח, והן מהשותפות לדבר עבירה המדומיינת שלה בגורל הזה.
צ'סלר כותבת בהקדמה לסיפרה:
"כתבתי ספר זה משום שאני רוצה לראות נשים מתייחסות זו לזו בדרכים יותר ריאליסטיות, כלומר דרכים יותר רדיקליות מבחינה פסיכולוגית. התנהגויות כאלה יכולות להיות צמצום של ציפיות לא ריאליות, חיבור עם נשים אחרות למרות השונות וההבדלים, להצליח לחוות אי הסכמות מבלי לקחת את זה כפגיעה אישית, לנטור טינה רק לזמן מה, לא לנצח, לחוות אי הסכמות עם נשים אחרות מבלי להכחיד זו את זו. הייתי רוצה לשחרר נשים מקשרים של נחמדות לא אוטנטית.
בראיון עם פרופ' פיליס צ'סלר שהוקרא בשמה בכנס הראשון לקידום בריאות נשים שהתקיים באוניברסיטת באר שבע באוקטובר 2002 היא מתייחסת לחזון שלה ביחס לנשים:
עלינו להכיר ולא להכחיש את הקשיים ביחסים שבין נשים. ולהכיר בכך שנשים יכולות להיות אגרסיביות, מלאות קינאה ותחרותיות מול נשים אחרות. בגלל הדיכוי ממנו סובלות נשים אנחנו כועסות מאוד ונוטות להוציא את הכעס אחת על השנייה. הכרה כזו יכולה לעזור לנו להפוך ליותר ריאליסטית ביחס לציפיות שלנו מנשים אחרות ולהבין טוב יותר את המגבלות שלנו עצמנו.
צ'סלר נותנת מספר עצות ביחס למה כדאי לנשים לעשות ביחס לכך:
- להפוך לחזקות באמצעות פיתוח "עצמי" חזק ותחושה של הייחודיות האישית.
- לכבד את האמביציה שלך, ואת האמביציה של נשים חזקות שהן "שונות" ממך, ולא רק של נשים חלשות שמסכימות איתך לחלוטין ולכן אינן מהוות איום כלפייך.
- להפוך לחזקות מספיק על מנת לקבל ביקורת. נשים חשופות מגיל צעיר לביקורתיות יתר ומכאן הרגישות לביקורת.
- ללמוד להקשיב אחת לשנייה בעדינות ובכבוד. להפוך לחזקות מספיק על מנת לשמוע דעות מגוונות, וגם ביקורתיות, ללא תחושה שמי שמשמיעה אותן בוגדת בך אישית
- לא לרכל – לא ליזום הפצת רכילות על אישה אחרת, ולעצור רכילות שאת שומעת ולהשאירה אצלך. מותר בהחלט לדבר על אישה אחרת כאשר היא אינה נוכחת כל עוד זאת אישה שאת מכבדת, והדברים שאת אומרת לא יפגעו במוניטין שלה או יהרסו את חייה. אף אישה אינה מושלמת. וותרי לעצמך ולנשים אחרות. אם אישה השמיצה אותך דברי איתה באופן ישיר, אל תתני לזה לחלחל.
- להתייחס לנשים אחרות בכבוד. אנו חייבות לטפח את הרעיון של "יריבה ראויה". אני מציעה שנשים יתייחסו זו לזו באופן מתורבת.
נשים צריכות ללמוד איך להודות לנשים אחרות על כל מעשה של טוב לב, במקום לצפות לקבל הכול מנשים אחרות ואז לכעוס כשלא מקבלים את הכול.
בספרי "מופקרות – נשים בזנות" כתבתי באחרית דבר:
"כחלק ממאבק זה[2], חשוב שנשים ישאפו לפתח תחושה של כבוד, אינטגריטי וחופש, ויפעלו על מנת לתמוך זו בזו, ולא להסתמך רק על אישור המתקבל מגברים. חשוב שנשים יפעלו מתוך קוד המבוסס על כבוד עצמי ויחס של הערכה לנשים אחרות, ולא יאפשרו להמשיך ולהפקיר נשים מסוימות לאונס ולניצול אכזריים".
הפמיניזם, ששיפר לאין ערוך את מצבן של נשים במדינות רבות בעולם, התאפשר בזכות כך שנשים ישבו בקבוצות להעלאת המודעות ודיברו על חייהן. בפעם הראשונה בהיסטוריה נשים התאחדו למען עצמן ופעלו, ועדיין פועלות, למען שוויון זכויות והתמודדות עם דיכוי הנשים ושנאת הנשים שרווחים בחברה. הכוח הזה שקיים בחיבור בין נשים הוא הדבר שעלינו לטפחו. מדובר בתהליך ממושך אך חשוב להכיר בצורך הדחוף להתחיל בו:
"עלינו להודות בענווה כי שינוי הוא תהליך אשר לא ניתן להאיץ בו. אולם יש לנו את שארית חיינו לעבוד במטרה להפוך את הקנאות והקונפורמיות לסובלנות ואינדיבידואליות, עשייה של טוב ולא של רוע בעולם." (פיליס צ'סלר).
מקורות
גור, ע. (2008). מופקרות: נשים בזנות. הקיבוץ המאוחד, קו אדום – תל אביב.
צ'סלר, פ. (2005). ראיון. בתוך: לב-ויזל, ר., צוויקל, ג'., וברק, נ. (2005). "שמרי נפשך": בריאות נפשית בקרב נשים בישראל. המרכז לחקר וקידום בריאות האישה, אוניברסיטת בן-גוריון.
צ'סלר, פ. (1987). נשים ושיגעון. זמורה, ביתן – תל אביב.
Chesler, P. (2001). Woman's Inhumanity to Woman. Thunder's Mouth Press, N.Y.
[1] הביטוי במקור הוא to mother ונראה כי בעברית חסר תרגום לאפשרות להפוך את המושג אמהות לפועל
[2] המאבק למיגור הזנות שכרוך בהשגת שוויון בין גברים ונשים, ויצירת חופש מסוג חדש ואתיקה מינית חדשה