התפוח המורעל – יחסי אמהות בנות והשפעתם על יחסי הטיפול עם נשים
מאת: ענת גור
מתוך הרצאה שניתנה ביום עיון של מרכז יעוץ לאישה
בתאריך 6.5.10
תקציר:
התפוח, שחציו מתוק וחציו מורעל, בו מאכילה האם החורגת את שלגיה, מסמל את מורכבות הקשר בין אמהות ובנות בתוך תרבות גברית. ההרצאה תדון ביחסי אמהות בנות בראי התרבות, הספרות והפסיכואנליזה, ובהתמודדות עם השפעת יחסים מוקדמים אלה על יחסי הטיפול עם נשים. הן הספרות המקצועית, והן הספרות הפופולארית ואגדות הילדים, עוסקות באובדן האם לבת ואובדן הבת לאם, בתוך תרבות גברית שמדירה את שתיהן מכוח ומאילנות יוחסין. מורשת האמהות היא מורשת של חולשה, תלות וכניעה לגבר.
ביחסי הטיפול המטופלת, אך גם המטפלת, נושאות בתוכן את "הילדה הקטנה שבפנים", שכתוצאה ממערכת היחסים המוקדמת עם האם נושאת בתוכה את הרעב להזנה (nurturance), את הכמיהה לדמות אם חזקה וקומפטנטית, את הכעס האינהרנטי ביחסי אמהות בנות, ואת הקנאה והתחרות בין נשים.
בהרצאה נבחן את יחסי ההעברה וההעברה הנגדית הקשורים ליחסי אמהות – בנות, כפי שהם באים לידי ביטוי בפסיכותרפיה עם נשים. ונראה כיצד ניתן להפוך את יחסי הטיפול ל"מרחב מעבר" שבו ניתן לחוות הכרה הדדית והעצמה הדדית, במטרה להפוך את הטיפול עם נשים לזירה אמיתית של טרנספורמציה אישית וחברתית.
התפוח, שחציו מתוק וחציו מורעל, בו מאכילה האם החורגת את שלגיה, מסמל את מורכבות הקשר בין אמהות ובנות בתוך תרבות גברית. אגדות הילדים: שלגיה, סינדרלה והיפיפייה הנרדמת משקפות את דמות האם המגבילה, התחרותית עם הבת, וזו שהופכת אותה לשפחה.
בעבר, לאורך היסטוריה נשכחת קודש המיתוס של דמטר ופרספונה שבמרכזו הקשר החזק שבין האם והבת, והן היו במרכזם של פולחנים רבים. אולם חגיגות אלה לכבודן של אמהות ובנות נפסקו. דמטר – האם – נושלה מן הכוחות שהיו נתונים בידיה. מעתה לא הייתה עודהאלה – האם. מעתה הופיעה דמטר רק כדמות אם חורגת, על פי רוב אכזרית, או בדמות מכשפה הבאה לרדוף ילדים בסיפורי אגדה או בסיוטי לילה.
ומה עלה בגורלן של פרספונה ופסיכה והבתולה מריה ? הן הפכו לסינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת, שאותן דנה דמטר, בדמות האם החורגת, לביתיות מאולפת ואילמת. וכולן פנו לנסיכים או לאבירים, להצילן מהשתלשלות עניינים מוזרה זו. (צ'סלר, 1987, עמ' 16).
הפתרון באגדות הילדים, ליחסי האם עם הבת היא בדמות הנסיך שמרים את הבת הגיבורה, ומייצג לא רק הגשמה מינית, אלא גם המלטות ממצב האישה הנחות. כל בת מעודדת על ידי הפנטזיה שהיא תהיה יוצאת מן הכלל, בכך שהיא – כנסיכה – תבחר על ידי הגבר להיות מורמת מעל העבדות של הקיום הנשי, העבדות שבה נתונה האם. לדברי ג'ודית הרמן והלן בלוק לואיס – אימהּ, הפופולאריות של אגדות הילדים בימינו, מעידה על חשיבות הזעם של הבנות כלפי אמהותיהן, ועל הניסיון שלהן להסתמך על גבר חזק לצורך הצלתן.
ההרצאה תדון ביחסי אמהות בנות בראי התרבות, הספרות והפסיכואנליזה, ובהתמודדות עם השפעת יחסים מוקדמים אלה על יחסי הטיפול עם נשים. הן הספרות המקצועית, והן הספרות הפופולארית ואגדות הילדים, עוסקות באובדן האם לבת ואובדן הבת לאם, בתוך תרבות גברית שמדירה את שתיהן מכוח, ומאילנות יוחסין. מורשת האמהות היא מורשת של חולשה, תלות וכניעה לגבר.
ביחסי הטיפול המטופלת, אך גם המטפלת, נושאות בתוכן את "הילדה הקטנה שבפנים", הילדה -שכתוצאה ממערכת היחסים המוקדמת והמורכבת עם האם – נושאת בתוכה את הרעב להזנה (nurturance), את הכמיהה לדמות אם חזקה וקומפטנטית, את הכעס האינהרנטי ביחסי אמהות בנות, ואת הקנאה והתחרות בין נשים.
בהרצאה נבחן את יחסי ההעברה וההעברה הנגדית הקשורים ליחסי אמהות – בנות, כפי שהם באים לידי ביטוי בפסיכותרפיה עם נשים. ונראה כיצד ניתן להפוך את יחסי הטיפול ל"מרחב מעבר" שבו ניתן לחוות הכרה הדדית והעצמה הדדית, במטרה להפוך את הטיפול עם נשים לזירה אמיתית של טרנספורמציה אישית וחברתית.
יחסי אמהות בנות הינם מערכת היחסים הבסיסית והמרכזית ביותר בחיים של נשים. כולנו בנות לאימהות, וחלקנו גם אימהות לבנות. כיום, יותר ויותר מתפתחות ההבנות שיחסי אמהות בנות נמצאים במוקד של הבריאות הנפשית, אך גם הגופנית, של כל אישה. כפי שאומרת רופאת הנשים ד"ר כריסיטאן נורתרפ בספרה "חוכמת אמהות – בנות", אפילו לפני שנולדנו, כשעוד היינו ברחם, אימנו סיפקה לנו את הניסיון הראשוני של הזנה (nurturing). אימנו היא מודל התפקיד הנשי הראשון והחזק ביותר שלנו, וממנה למדנו מה זה להיות אישה, וכיצד לטפל בעצמנו ובגוף שלנו.
הקשר אם – בת עם כל היופי שלו, הכאב והמורכבות, מעצב את הבסיס למצב הבריאות הנפשית והגופנית של כל אישה. יחסים ראשוניים אלה נותנים את חותמם על כל תא של הווייתנו לאורך החיים. מערכת יחסים זו כורכת בתוכה אהבה וקירבה גדולים, יחד עם כאב, אכזבה וכעס בלתי נמנעים.
ביחסי הטיפול עם נשים מערכת היחסים החדשה שמתפתחת בחדר הטיפול צופנת בתוכה את התקווה לשינוי. כל אישה שמרפאת את עצמה עוזרת לרפא את כל הנשים שהיו לפניה ואת כל אלה שיהיו אחריה.
יחסי הטיפול עם נשים כוללים בתוכם את הפוטנציאל לרפא את מערכת היחסים בין אמהות ובנות בשתי דרכים מרכזיות:
- עצם יצירת מערכת היחסים החדשה בטיפול תוך הקפדה שתהווה חוויה מתקנת למלכודות הנפוצות ביחסי אמהות – בנות. לצורך כך עלינו להכיר את הדינאמיקות האופייניות ליחסים אלה, להכיר ולרפא את הילדה הקטנה שבפנים – זו שכמהה להזנה אימהית שיטתית – שבתוכנו – המטפלות. ולאפשר לעצמנו, ומתוך כך לנשים המטופלות שלנו, לעבור טרנספורמציה לתוך מערכת יחסים בין שתי נשים שבתוכה שתיהן יכולות לצמוח.
- סיוע למטופלת לרפא את היחסים עם אימה.לצורך כך הבת חייבת קודם כל לזהות, ולתת שם לרשת הנפוצה של הציפיות, הצרכים וחוסר התקשורת שבה היא ואימה חשות לכודות. ולאחר מכן היא צריכה להתבונן מעבר אל מתחת לפני השטח של התנהגות האם, ושל התגובות הרגילות שלה לכך. כאשר היא תעשה זאת היא תוכל לראות שההתנהגות שלה (ושל אימה) נובעות מהמורשת התרבותית שלנו לגבי נשים. להעריך את זה – זה הצעד הראשון שאנו יכולות לעשות לקראת החלמה.
אם ובת בתוך תרבות גברית
הדרישות החברתיות של הבדלים, נחיתות, כפיפות, ופאסיביות מייצרות הרבה רגשות מורכבים. נשים, לעיתים קרובות, לא חשות שלמות, עצמאיות או טובות בתוך עצמן. הן חשות פחד מצרכיהן הרגשיים, מחוסר הביטחון והתלותיות, הן מלאות פחד ואשמה ביחס למיניות שלהן, הכמיהה לעצמאות, הזנה, וכוח. הדרישות החברתיות של הפטריארכיה מקיפות את הילדה מרגע שהיא נולדת. משמעות הדבר שלאם יש פסיכולוגיה מיוחדת שמועברת לביתה.
נקודת מבט פסיכואנליטית – פמיניסטית
לואיז אייכנבאום וסוזי אורבך (Eichenbaun & Orbach, 1982), מייסדות המרכז לטיפול בנשים בלונדון (Women's Therapy Center (, מתייחסות ליחסי אם –בת כמעצבים את ההתפתחות הפסיכולוגית של נשים ונותנות כלים ליישומים הקליניים של התיאוריה על אמהות – בנות. לדבריהן, אמהות ובנות שותפות לזהות המגדר, לתפקיד החברתי, ולציפיות החברתיות. שתיהן אזרחיות מדרגה שנייה בתוך תרבות פטריארכאלית, ובתוך המשפחה. במהלך האמהות לבת האישה מגדלת את ביתה להיות כמוה. באמהות לבן האישה מחנכת את הילד להיות אחר. בגלל הנסיבות החברתיות של המגדר נשים, באופן בלתי נמנע , מתייחסות אחרת לבנים ולבנות. הרבה מההבדל הוא מכוון ומוכתב על ידי ציפיות תפקידי המין הסטריאוטיפיים. חלק מההבדלים הם סמויים, והאמהות יכולות לא להיות מודעות להם. וחלק מן ההבדלים נובעים מהרגשות הלא-מודעים של האם ביחס להיותה אישה, ולגידול הבת או הבן. הנקודה הברורה והחשובה ביותר היא, שכל האמהות היו בנות בעצמן, וגודלו על ידי האם להיות אמהות בעצמן. כל האמהות לומדות מאמהותיהן על מקומן בעולם. בכל ניסיון נשי נמצא הזיכרון, מודחק או אקטיבי, של המאבק שהיא נאבקה עם אימהּ במהלך התהליך של להפוך לאישה, הזיכרון של הלמידה לרסן את הפעילות, ולכוון את תחומי העניין בדרכים מיוחדות.
המשחק הפנימי בין הרגשות המודעים, והלא מודעים, ביחס להיותה גם אישה וגם בת, הנו חלק חיוני ממה שהאם מביאה להזנה האימהית (maternal nurturance). לכן הפסיכולוגיה של התינוקת כרוכה בתחושת העצמי (sense of self) של האם.
"הילדה הקטנה" שמודחקת בתוך האם
- האם, באופן לא מודע, מתנהגת כלפי הצרכים של הבת באותה דרך שהיא מתנהגת כלפי הילדה הקטנה שבתוכה.
- הילדה הקטנה הופכת להיות ייצוג חיצוני של חלק זה בתוכה, שהיא למדה לא לאהוב ולהכחיש. הקומפלקס של הרגשות, שהוא תוצאה של החסכים של האם במהלך חייה, מכוון פנימה במאבק לשאת ולתת עם הילדה הקטנה שבתוכה, ומושלך החוצה על הילדה.
פיליס צ'סלר
בספרה "נשים ושיגעון" שיצא לאור בשנת 1972 טוענת פיליס צ'סלר לראשונה שרוב הנשים הינן בנות יתומות מאם. צ'סלר טוענת שבנות לא mothered לתוך הרואיזם, ולא יורשות שליטה אימהית על אמצעי הייצור והרבייה. גם המרג'ר הדמטריאני, וגם הבריחה של הבת מההתמזגות הזו, נתפסים בדרך כלל כ"שיגעון" (ראו מאמר שלי על ספרה של פיליס צ'סלר "חוסר אנושיות של נשים כלפי נשים").
כעס ביחסי אמהות בנות
- פרויד זיהה את הכעס ביחסי אמהות בנות ויחס אותו לתסביך הסירוס.
- ג'ודית הרמן ואימהּ הלן בלוק לואיס כתבו על הכעס ביחסי אמהות –בנות מננתחות את הכעס הזה כקשור לקונטקסט החברתי-תרבותי הרחב שבתוכו צומח הכעס הזה. לדבריהן הכישלון של הפסיכואנליזה לזהות את ההקשר הרחב של התפתחות הכעס גורם לכך שזה נראה כאילו הקונפליקט בין אמהות ובנות מולד בתוך הג'נדר שלהן, ולכן נראה כבלתי אפשרי לפתרון. זו הטעות שפרויד עשה שמתוקנת כיום באמצעות פרוש מחדש של פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות.
- מה שמהווה את הכעס הזה זו תגובה עמוקה, לעיתים לא מודעת, ביחס לחוסר הצדק שבמעמד הנחות של נשים, ותביעה מרומזת שאם מזינה אמיתית צריכה להיאבק כנגד הנחיתות שלה, ושל ביתה.
הנוסחה של פרויד מקבלת משמעות חדשה כאשר היא מפורשת מחדש כתיאור של הדרך שבה ילדים מתנסים בסתירה שבין הכוח המזין של האמהות, והכוח השולט של האבות. שני המינים, באופן ראשוני, רואים את האם ככל-יכולה, ולומדים רק מאוחר יותר שהיא נחותה בכוח לעומת האב.כאשר הילדה הקטנה מכירה במשמעות של להיות אישה, בעולם שבו כוח ופריבילגיות שייכים לגברים, זה אכן מזעזע אותה.
בו בזמן שהיא מכירה בסטטוס הנמוך שלה היא נדחפת להעריך מחדש את יחסה לאימה.האישה שבעבר נראתה כל-יכולה, מתגלה כמשועבדת וחלשה. הבת מוכיחה את האם בזעם ובאכזבה על גורלן המשותף. זה כאילו שהיא אומרת לאימה: "כיצד נתת לזה לקרות ?למה לא נלחמת חזק יותר למענך ולמעני ?"
יחסי התירפיה עם נשים
- היחסים הכי משמעותיים שיעלו בטרנספרנס הם יחסי אמהות בנות
- לא תמיד זה יהיה מדובר מייד בתחילת הטיפול, וזה לא יהיה מייד ברור, אולם במוקדם או במאוחר זה יעלה ויצטרך לקבל מענה ממושך במהלך הטיפול.
- הקשר הטיפולי מהווה חוויה מתקנת ליחסי אמהות בנות, ולכן משנה את יחסי האובייקט הפנימיים של האישה
מערכת היחסים בין המטפלת והמטופלת מרכזית לעבודת התירפיה. שתי הנשים שבחדר קשורות זו לזו, ולמרות שהרבה הדים מיחסי העבר יעובדו בתהליך הטיפול, יש גם יחסים חדשים, אמיתיים שמתפתחים בין השתיים. מערכת היחסים הזו, שבין המטפלת למטופלת, היא אירוע רב כוח בחיי האישה מהטופלת. זו יכולה להיות הפעם הראשונה בעבורה שהיא נמצאת בסיטואציה שבה מטרת היחסים היא לקבל עזרה מאישה אחרת. זה עצמו מהדהד בתוך תשוקותיה המוקדמות ומעורר געגועים, אשמה וקונפליקט, בו בזמן זה פותח דלתות חדשות ואפשרויות ללמוד לקבל.
הטיפול מהווה עבודת תיקון ביחס לבלבול בגבולות הסלף עקב הקשר עם האם. הנשים בטיפול מחוברות למטפלת וזה מעורר חרדה. המטפלת מתמודדת עם זה בכך שהיא ערה לכך שיחסי ההזנה עם האם היו לא יציבים, ולכן בהיותה יציבה היא מאפשרת סוג חדש של זהות פסיכולוגית. כאשר האישה מפנימה את הדאגה וההזנה העקביים והיא חשה יותר מוגנת ויותר בטוחה בעצמה.
נשים בטיפול צריכות לחשוף את הילדה הקטנה שבפנים. הילדה שעקב מערכת היחסים עם האם מורעבת להזנה. הילדה הקטנה שנמצאת בתוך כולנו אך מעוררת בושה ואשמה, ואנחנו מתכחשות אליה ומתביישות בה. הסלף הפנימי הזה צריך לקבל הזנה ותמיכה על ידי המטפלת. קיים פחד שהיא תדחה שוב (כמו ביחסיה עם אימה).
יחסי הטיפול מאפשרים למטופלת הגשמה עצמית ואוטונומיה, וזה כרוך בעבודה על המחסומים התוך-נפשיים כמו אשמה, חוסר לגיטימציה, וחוסר תקווה. זה קשור למורכבות של בגידה ואשמה ביחסי אמהות בנות "איך אני יכולה לעשות את מה שלאימא שלי לא היה ?" המטפלת צריכה לעזור למטופלת לזהות את השורשים של העכבות.
החוזק והדאגה (caring) של המטפלת יכולים לתמוך ביכולת של האישה או הקבוצה לגלות ניסיונות ואמיתות. ומאפשרים לנשים לבחון גם רגשות שליליים (קנאה, נקמה, חמדנות ואכזריות), שנתפסים כרגשות "אסורים" לאישה אוהבת, וקשה לנשים לקבלם ולבחון אותם.
קושי זה פוגם בחיות ובאוטנטיות ופוגם בדימוי העצמי. המטפלת מספקת מודל שונה ואלטרנטיבה שונה. באמצעות ההתערבויות שלה, והאנליזה של הקונפליקטים עם האמהות, היא מעודדת נשים צמיחה של וריאציות של מודלים נשיים.
לסיכום:
מערכת היחסים בין אמהות לבנות היא מערכת היחסים המרכזית בחייהן של נשים, והיא קשורה קשר הדוק לבריאות הנפשית והגופנית של הבת. הבראת הקשר בין אמהות לבנות עשויה לתרום רבות לשיפור המצב הנפשי והבריאותי של הבת, אותו היא מעבירה גם לבנותיה.
כל אישה שמרפאת את עצמה ואת מערכת היחסים עם אימהּ תורמת לכל הנשים שהיו לפניה וכל הנשים שיהיו אחריה.
מקורות
פרויד, ז. (1933). הנשיות. מתוך מבוא לפסיכואנליזה- סדרה חדשה של הרצאות.
צ'סלר, פ. (1987). נשים ושגעון. זמורה ביתן, ת"א.
ריץ' א. (1989). ילוד אישה. עם עובד/אופקים/זהות, ת"א.
Eichenbaum, L. & Orbach, S. (1983). Understanding Women: A feminist psychoanalytic approach. Basic Books, U.S.A.