בואו נחזיר לעצמנו את גופנו
כתבה: סוזי אורבך*
לרגל יום האישה בין לאומי ה – 100
8.3.2011
תרגמה: ענת גור
חרדת הגוף (body anxiety) ושנאת הגוף – וזה כך – בואו לא נייפה את זה, מכרסמות בביטחון העצמי של נערות ונשים. עבור אלה מאיתנו שעוסקות, בדרכים שונות, בגוף הנשי במהלך העשורים האחרונים, יום האישה הבינלאומי ה – 100 הוא חגיגה שכרוכה ברגשות מעורבים.
ברור שעברנו דרך ארוכה, אולם בזמן שאנחנו זועמות ומזדעזעות מדיווחים על כריתת הדגדגן, על אלימות שיטתית כלפי נשים במשפחה, ועל סחר בנשים, אנחנו לעיתים קרובות מתעלמות מבעיה רחבת היקף, שנתפסת כמובנית מאליה. בעיה שמיליוני נשים סובלות ממנה בשקט. בעיה שאנחנו מעדיפות שלא לתת לה שם.
חרדת הגוף ושנאת הגוף מכרסמות בביטחון העצמי של נערות ונשים. כל בוקר מתעוררות מילוני נשים בעולם המערבי, בודקות את הבטן שלהן, ותוהות אם זה הולך להיות יום טוב, או יום רע מבחינת האוכל. הן הולכות לראי והן ביקורתיות. הן מתכננות ללכת להתעמל, לרוץ או לעשות משהו על מנת לעצב את הגוף שלהן. גופן אינו משהו שהן אוהבות, מקבלות, אלא משהו לריב איתו , להתקוטט איתו. הן גדלו באווירה שבה חוסר שביעות רצון ביחס לגוף, והצורך לשנות אותו, הם הנורמה.
הגוף הפך להיות ממוסחר. כל חלקה בו נבחנית בקפדנות. מהשפתיים ועד השיער, מהבהונות ועד הצוואר, מהישבן ועד המרפקים. ישנם טיפולים מגוונים לשנות את התהליכים הנורמאליים של ההתבגרות– בין אם את צעירה ומנסה להיראות מבוגרת יותר, ובין אם את מבוגרת ומנסה להיראות צעירה יותר.
הרבה כסף נשפך על אי הנוחות הזו ביחס לגוף. יש מי שמעוניין להנחיל את אי הנוחות לילדות צעירות יותר ויותר. כיום ישנן סדרות איפור עבור ילדות בנות 6. המסר שמועבר לילדות כיום הוא שתחושה חיובית ביחס לגוף כרוכה תמיד בשימוש במוצרים שקשורים בתעשיית היופי. כמובן שזה לא רק תעשיית היופי, אלא גם הסטיילינג, הדיאטה, ניתוחים קוסמטיים, אופנה ותעשיית עיצוב וחיטוב הגוף. כל התעשיות הללו, שנשענות על מכירת מקסימום של מוצרים, מתעשרות מנערות ונשים שמרגישות רע עם ההופעה החיצונית שלהן.
אין שום מסתורין סביב השאלה מדוע אנחנו מרגישות כך. דימויים ויזואליים לא ריאליים שוטפים אותנו ברחובות ובמסכי המחשב והטלוויזיה. אלה מעודדים אחידות בדימויים דיגיטליים “מועדפים” של נשים. דוגמאות שאין להן שום קשר למציאות של חיינו. אנחנו מתוארות כמושכות, מגָרות, מפתות, דקיקות, נטולות שיער גוף.
נערות רואות את ההשתקפות שלהן, ולכן הן מנסות לשנות את עצמן, לחקות את מה שהן רואות. ביום ששי שעבר בלונדון הגיעו נערות צעירות מכול רחבי המדינה להראות מה הן עושות על מנת להיאבק בעריצות הזו, ולייצר תרבות ויזואלית חדשה. הייתה שימחה בחדר כאשר הן הראו את מלחמת –הנגד שלהן, והעזו לאהוב את גופן. כולנו נשבענו לעצור את ההתפשטות של שנאת הגוף הנשי בכול העולם. זה אינו מאבק קל. זה אינו טריוויאלי. כולנו יודעות עד כמה זה אוכל אותנו. זו הסיבה שאנחנו עושות את הקמפיין הזה.
הצטרפו אלינו כדי לקבל את הגוף שלנו בחזרה !
*ד”ר סוזי אורבך היא פסיכואנליטיקאית פמיניסטית. מחברת הספר: Fat is a feminist issue .
מייסדת משותפת של המרכז לטיפול בנשים בלונדון Women’s Therapy Center והמכון לטיפול בנשים בניו יורק Women’s Therapy Center Institute. היא אקטיביסטית שפועלת לסייע לנשים לשפר את תחושת הערך העצמי ודימוי הגוף. בהשראתם הוקם המרכז לטיפול בנשים “חוכמת נשים” בתל אביב.
ד”ר סוזי אורבך, אחת המבקרות החריפות של עריצות הרזון, מזהירה שנשות העולם המערבי נמצאות במצב חירום קריטי. הן מרעיבות את עצמן, שונאות את הגוף שלהן, ומלמדות את בנותיהן לחיות חיים שלמים של אובססיה. זו מגפה, טוענת אורבך, וחובה לעצור אותה.” (ארנה קזין, מתוך ריאיון שהתפרסם ב”גלריה” ב”הארץ”, 24 באפריל 2001).
ד”ר סוזי אורבך בוחנת את הגוף הנשי כזירה פוליטית שבאמצעותה ניתן להבין את בעיית הפרעות האכילה. הפרעת אכילה איננה בעיה אישית, כי אם תופעה תרבותית רחבת-היקף, שנובעת ממתקפה בלתי פוסקת על גוף האישה.