"אסונות האהבה"
הרצאה בכנס אילת – התמודדות עם אלימות בחברה הישראלית
17.5.2006
ד"ר ענת גור
בהרצאתי אטען ואנמק מדוע אלימות נגד נשים היא כיום הבעיה החברתית המרכזית בישראל, ובעולם כולו. המזכירה הכללית של אמנסטי הגדירה את האלימות כלפי נשים כ "בסרטן שפוגע בליבה של החברה". זה מכבר הוגדרה האלימות כלפי נשים כבעיה קריטית של בריאות הציבור.
אחד הפרדוקסים המרכזיים של אלימות זו הוא שהיא מתרחשת, כמעט תמיד, בקונטקסט של יחסי אהבה: בעל ואישה, אב וביתו, אח, סב, בו זוג ועוד.
אלימות של גברים כלפי נשים היא מקור מרכזי לפחד, הפרעות נפשיות פציעות ומוות בקרב נשים מכל השכבות החברתיות והכלכליות, הגילאים והמוצא האתני בישראל.
שכיחות
אחד הדברים המחרידים בתופעה זו הוא המימדים האפידמיים שלה – מדובר במימדים של מגיפה: קרן האו"ם למען נשים The UN Fund for Women (UNIFEM) העריכה בשנת 2004 שאחת מתוך שלוש ! נשים תסבול מאלימות במהלך חייה רק משום שהיא אישה. להלן מספר דוגמאות:
- אנליזה אינטגרטיבית מראה כי בין 21% ל 34% מהנשים יפגעו פיסית על ידי בן זוגן,
- רוב הנשים שנרצחות נרצחות על ידי בן זוגן
- בין 14% ל 25% מהנשים המבוגרות עברו אונס כהגדרתו על פי החוק בין אם באמצעות כפייה של מגע מיני ובין אם על ידי ניצול חוסר יכולת לתת הסכמה עקב מחלת נפש, פיגור, השפעת חומרים ממכרים, או היותן מתחת לגיל ההסכמה.
- ההערכות הן כי מעל 80% מהנשים העובדות עוברות הטרדה מינית בעבודה לפחות פעם אחת במהלך החיים המקצועיים שלהן.
- מאז שנות ה 90 מדינת ישראל הפכה לאחת היעדים המרכזיים של סחר בנשים. ההערכות הן כי בישראל מתקיימים מליון ! ביקורים בבתי זונות בחודש
- בשנת 2005 חלה עלייה דרמטית של עשרות אחוזים בדיווחים על תקיפה מינית ביחס ל- 2004
- בשנת 2005 עלייה דרמטית בדיווחים על אונס קבוצתי
- עלייה משמעותית של 25 אחוזים חלה בדיווחים על מעשי גילוי עריות
- בשנת 2005 התקבלו 33,424 פניות במרכזי הסיוע, לעומת 32,737 בשנת 2004. מתוך סך הפניות נרשמו 8,970 פניות חדשות (שהתקבלו לראשונה השנה) ומדובר בעלייה של 11 אחוזים לעומת השנה הקודמת.
- יש להדגיש כי הנתונים מתייחסת למקרים עליהם דווח לעשרת מרכזי הסיוע ברחבי הארץ אולם בפועל, מתבצע מספר רב יותר של מעשי אונס, עליהם בוחר הקורבן שלא לדווח מסיבות כאלו ואחרות.
- אלימות אינטימית היא הגורם מספר אחד של פציעה של נשים. מנובא שכשליש מהנשים יהיו בנקודה זו או אחרת של חייהן מותקפות פיסית על ידי בן זוג אינטימי כלומר: יסטרו להן, יבעטו בהן, יכו אותן, יתקפו אותן עם נשק כלשהו, יאנסו אותן, יחנקו אותן וכדומה.
כאשר אנחנו מדברים על "סכנות האהבה" העובדה האכזרית היא שהסיכון הנו באופן מובהק מגדרי. בעוד שגברים הנם בסיכון הרבה יותר גבוה לאלימות מגבר זר, נשים מסכנות את חייהן ואת אברי גופן מגבר אוהב או קרוב. כמעט כל המקרים של גברים הרוצחים נשים קורים בהקשר של יחסים אינטימיים מתמשכים, או במהלך התפרקותם. כמה אכזרי שדווקא אותן הנשים שמנסות להיחלץ הן הנמצאות בסיכון הרב ביותר להיפגע או להיהרג על ידי בן זוגן או הבעל לשעבר. הנתונים מראים כי הסיכון גובר פי שש לגבי אלה שנפרדות מבן זוגן מאשר אלה שלא נפרדות.
חומרת הנזקים
רק בשלושים השנים האחרונות החל להצטבר ידע על חומרת הנזקים הנפשיים, והגופניים של האלימות כלפי נשים. עד לשנות השבעים אנשי מקצוע ממקצועות בריאות הנפש, כמו גם אנשי בריאות הציבור לא התייחסו לאלימות כלפי נשים כמקור מרכזי של סיכון להפרעות נפשיות ולפגיעות פיסיות חמורות. כיום ידוע כי ההפרעות הפוסט טראומטיות הנפוצות אינן הפרעות הגברים במלחמה אלא הפרעות הנשים בחיים האזרחיים (הרמן, 1992). וכי אונס לדוגמא הינו טראומה שהסיכוי לפתח הפרעת לחץ פוסט טראומטית (PTSD) גבוה יותר מאשר בעקבות טראומות אחרות . קשת הסימפטומים של נשים שעברו גילוי עריות לדוגמא רחב וחמור והן מיוצגות בשיעורים גבוהים של למעלה מ 50% בכל סוגי ההפרעות הנפשיות החמורות כמו: דיכאון, ניסיונות אובדניים והתאבדות, מחלות נפש, הפרעות אכילה, התמכרויות, PTSD ועוד.
לכל אלה יש גם עלויות כלכליות כבדות במונחים של בריאות, בריאות הנפש, אשפוזים ואשפוזים פסיכיאטריים, אובדן ימי עבודה, חינוך ומערכת אכיפת החוק. לדוגמא מחקרים מראים כי נשים שעברו פגיעות מיניות פונות לרופא פי שלוש מאשר נשים שלא עברו פגיעה מינית.
למה זה קורה ?
לצורך ניתוח הסיבות לאלימות נגד נשים בתוך הזמן הקצר שעומד לרשותי אתמקד בשני מימדים של הבנת התופעה:
- הניתוח החברתי – תרבותי
- הניתוח הפסיכואנליטי – פמיניסטי.
הניתוח החברתי – תרבותי
לפני כשלושים שנה החלה ההבנה של האופי הפוליטי והחברתי של מעשי האלימות נגד נשים. החלה ההבנה כי לא מדובר רק בפגיעה חבלנית קשה שפוגעת בקורבן אינדיבידואלי, אלא בתופעה קולקטיבית שקבוצה אחת מבצעת כמעט באופן אקסקלוסיבי על קבוצה אחרת. מדובר בתופעה רחבת היקף ומרכזית בחיי נשים וגברים בחברה, שנובעת מהסטאטוס הנמוך של הנשים בחברה ומשמרת אותו. כותבות פמיניסטיות המשיגו את האלימות נגד נשים כאחד המכשירים רבי העצמה שבאמצעותם נאכפת שליטת הגברים או עליונות הגבר וכניעות או נחיתות האישה בחברה הפטריארכאלית. האלימות בצורותיה השונות מהווה סמל לטרור שגברים מפעילים על נשים.
תחושת החרדה והפחד מהאלימות היא אוניברסאלית ומשותפת לכלל הנשים. כל אחת יכולה לראות את עצמה, ובצדק, כקורבן בפוטנציה. מצב זה יוצר תהליך של סוציאליזציה מיוחד לכלל הנשים שמחונכות משחר ילדותן להכיר בפגיעותן, ופוגע בהן גם באופן פסיכולוגי על ידי הפנמת דימוי עצמי נמוך ופגיעה בתחושת הרווחה הנפשית ה Well being.
אלימות ואלימות מינית משקפים מצב חברתי הגורר סוציאליזציה של גברים לאלימות ותוקפנות, ושל נשים לקורבנות ופאסיביות. תופעות האלימות כלפי נשים אינן תופעות של פתולוגיה אישית בהן מעורב גבר מופרע וקורבן שהיא מזוכיסטית, או חסרת מזל. אלא משקף מצב של חולי חברתי בתוך מערכת מעוותת של יחסים בין המינים שמתבססת על הדגשת עליונות הגברים.
כדוגמא לכך אתייחס לניסיון להבין את תופעת האונס הקבוצתי שראינו שקיימת עלייה בדיווחים עליה בשנת 2005. תופעת האונס הקבוצתי שנערים – "בני טובים" כמו שנהוג לעיתים לכנותם – מבצעים בצעירה, בדרך כלל חלשה וכמהה לתשומת לב, בת גילם, היא תופעה מדאיגה לכל הדעות. בניסיון להבין כיצד זה קורה אנחנו נדרשים לשאלות הבסיסיות ביותר של חינוך ילדים ונוער לגבריות ונשיות. לדברי סוזן בראונמילר: "ברגע שמקבלים כאמת בסיסית את העובדה שאונס אינו פשע של תאווה אימפולסיבית חסרת היגיון שאי אפשר להשתלט עליה, אלא מעשה מכוון אלים ועוין, שמטרתו להשפיל. מעשה של לקיחה בכוח שמבצע מי שעתיד להיות המנצח. מתוך כוונה להטיל אימה ולעורר פחד, שומה עלינו להפנות את תשומת הלב לאותם גורמים בתרבותנו המפיצים גישות אלה ומקדמים אותן. גישות המספקות לגברים במיוחד לגברים בגיל ההתבגרות את העידוד האידיאולוגי והפסיכולוגי לבצע את מעשי התוקפנות שלהם , במרבית המקרים ללא מודעות לעובדה שהם מבצעים פשע בר ענישה, שלא לדבר על עוול מוסרי.
מושגים מטעים על גבריות מוחדרים למוחם של נערים צעירים החל ברגע שהם עומדים על העובדה שהשתייכות למין הגברי מקנה גישה לאי אלה פולחנים מסתוריים ולזכויות יתר לרבות הזכות לקנות את גופה של האישה. כאשר גברים צעירים נוכחים לדעת שאפשר לקנות נשים במחיר נקוב, שלמגע מיני יש לוח מחירים, כיצד יוכלו אם כן להימנע מהמסקנה שדבר שאפשר לקנותו אפשר גם לקחתו ללא מחווה הנימוסין של מתן תמורה כספית ?"
כיום בעידן המחשבים חלק נכבד מההכשרה לגבריות עוברת דרך הפורנוגרפיה. הפורנוגרפיה מעוצבת במטרה לנשל נשים מאנושיותן, כדי להקטינן למימדים של אובייקט מיני. פורנוגרפיה היא תרכיז של תעמולה אנטי נשית שמעודדת אוירה שבה פעילות של אלימות ואלימות מינית עוינת מכוונת נגד נשים. מחקרים מראים כיום בברור כי לאלימות המוצגת באמצעי הבידור יש השפעה הרסנית משום שאמצעי זה הופך את האלימות לדבר שכיח, לשגרה שמקהה את החושים וחדלה משום כך לזעזע אותנו מבחינה מוסרית. הזנות והפורנוגרפיה ממסדות את התפיסה שזכותו הכספית של גבר היא לרכוש לו גישה לגופן של נשים, וכי מין הוא שרות שמספקת אישה, שרות שאין לשלול אותו מן הזכר התרבותי.
הניתוח הפסיכואנליטי – פמיניסטי
כנדבך נוסף לאנליזה החברתית שתיארתי החלה בעשור האחרון ההבנה של המימדים הפסיכולוגים התוך נפשיים של תופעה זו. ההבנה הפסיכואנליטית הפמיניסטית כיום מתייחסת לאלימות כנגד נשים כתוצאה הבלתי נמנעת של הפתולוגיה של המגדר (הג'נדר). בניגוד ליחס אל אלימות כנגד נשים כאל תופעה פתולוגית שתחומה לנשים וגברים בעלי הפרעות נפשיות מזוכיסטיות או של סטיות תוקפניות (בהתאמה) אנו מבינים כיום כי מדובר בתופעה חברתית רחבת היקף שאינה פוסחת על איש או אישה מתוכנו.
ספרה של הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין שתורגם לאחרונה לעברית בשם "כבלי האהבה" מנתח את התנאים הבלתי אפשריים של אהבה ותלות שמטילים את צילם על כל היחסים בין גברים ונשים. התובנה הביקורתית של בנג'מין הייתה שאינטימיות, כניעה ושליטה ניתנים להבנה כמגדריים. בנג'מין מנתחת את הספליט (הפיצול) בתפקידי המגדר כפי שהם מובנים כיום בתוך החברה הפטריארכאלית ומתייחסת לפיצול הזה כרעה החולה של מערכות היחסים בין גברים ונשים. ההבנייה החברתית של מגדר גורמת לכך ששני הצדדים האישה והגבר כאחד הופכים להיות קורבנות הפיצול. הפיצול בתפקידי המגדר מייצר מצב שבו הגבריות מייצגת מצב אשלייתי של אומניפוטנטייות שבו תלות, חוסר אונים, ורגישות צריכים להיות מוחצנים ומושלכים על ה"אחר" האישה, בעוד שהנשיות צריכה להרחיק מעצמה עקבות של תשוקה, עצמה, כוח, סמכות ופוטנטיות. כתוצאה מכך נשים נושאות אובדן וכמיהה לכוח, בעוד שעל הגברים לייצג נפרדות ולנהוג באקטיביות ופוטנטיות בכל היבטי החיים כולל בצורה ההרסנית ביותר: תוקפנות.
ההצעה החדשנית היא לחשוב על מגדר כעל ביטוי של תהליך נפשי ולא של מצב קונקרטי. התהליך הנפשי הזה מפעיל תהליכים פרימיטיביים של פיצול על כל גווניו: אידיאליזציה/ דהאבליואציה סובייקטיביות/ אובייקטיביות הפרדות / התחברות שוני / דמיון תרבות / טבע. המונח הראשון ממוקם בתוך המבנה הסימבולי של גבריות ומקבל מקום עליון, בעוד שהשני מיוחס לנשיות ובכך מופחת ערכו.
תחת ההבנייה החברתית מגדרית נוצר מצב של פיצול (split) שבו היכולת להכיר באופן דכאוני בסובייקטיביות של האחר שמורה לנשיות. בעוד שהמצב הגברי הוא כזה שבו יש סוביקטיביזציה של העצמי (הגברי) ואוביקטיפיקציה של האחר – הנשי. הגבר מסרב להכיר באישה כמרכז של סובייקטיביות ובמקום זאת מנסה לשלוט בה ולהכחיש על יד כך את צרכי התלות של עצמו.
ההבנה הזו של המגדר כתהליך חברתי–תרבותי רגרסיבי מקבל תוקף בהקשר של המבנה הפנימי המגדרי של אלימות חברתית ואינטימית. מחקרים אפידמיולוגים בתחום הזה אינם מאפשרים לנו להימלט מהמסקנה העגומה שבאופן חוצה תרבויות ושכבות כלכליות מגדלים גברים לאלימות ונשים לכניעות וקורבנות. החומר המדעי גם מתעקש להזים את האשליה על חיי המשפחה כמקום מבטחים מפני סערות. באופן פשוט נשים מוגנות יותר ברחובות מאשר בביתן עם הגברים אותם הן אוהבות.
ג'יימס גיליגן (Gilligan, 1996) בספרו "אלימות" VIOLENCE"" כותב כי המשפחה הפכה להיות המוסד החברתי האלים ביותר. גיליגן טוען כי אנחנו הופכים את הגברים לאלימים כאשר אנחנו מכתירים את התוקפנות באות גבורה ומזלזלים באלה שמתנגדים לאלימות על ידי פמיניזציה שלהם. בדוגמא מתוך תרבות הכבוד של הדרום האמריקאי גיליגן מצטט גנרל ממלחמת האזרחים שדיבר על חייליו: "חיילנו לחמו כמו גיבורים, לאורך זמן ובאופן מצוין… אנחנו גברים לא נשים" כתב הגנרל. ההתעסקות החברתית של חברתנו בגברים כסוכני אלימות, או כלוחמים הרואיים או רוצחים סדרתיים כרוכה באימה מפני ההזדהמות בנשיות.
ישנן הוכחות רבות כיום כי הגברים האלימים היו פעם ילדים מוכים, או בנים שהיו עדים לאלימות במשפחה. בנוסף ידוע כיום כי ההשפלה, יותר מאשר האלימות עצמה יוצרת את התוצאות הקטסטרופאליות ביותר. הספרות המקצועית מתארת את התהליך שבו הגבר דחה את ההזדהות עם הקורבן-האם, ההתכחשות לקורבנות שמקודדת כנשית, כשהוא יוצר הזדהות סימבולית עם התחושה המזויפת של יכולת שמגולמת על יד האב הזועם.
ההבנה הפסיכולוגית כיום מתייחסת לכך ששני הצדדים לכודים בתוך ספליט (פיצול) של תפקידי מגדר צרים ובלתי אפשריים, וכי הספליט הזה מייצג את הפתולוגיה המגדרית שאחת מצורותיה ההרסניות ביותר עבור שני המינים היא האלימות כלפי נשים.
הסיכוי
בתשובה לשאלה מדוע האלימות נגד נשים נמשכת ענתה מנכ"לית קרן האו"ם למען נשים: "כל עוד לנשים לא תהיה גישה שווה למקורות כלכליים מקורות כוח, חינוך תעסוקה ופוליטיקה האלימות בחייהן תיתפס כפרטית ולא כבעיה ציבורית". הפתרונות אם כך חייבים להיעשות במישורים הפוליטיים החברתיים והמעשיים.
האתגר שיש להתמודד איתו הוא דיכוין החברתי של נשים הנמצאות בעמדת נחיתות פוליטית, מעמדית וכלכלית. דיכוין של הנשים מוגדר כיום על ידי תיאורטיקניות רבות כבעיה החברתית המרכזית. יש לקרוא לשורה ארוכה של רפורמות בתחומים שבהם מתקיים דיכוי של נשים באמצעות מין ואלימות בעיקר אונס, פורנוגרפיה, זנות והטרדה מינית.
הגישות הקליניות כיום, בשונה מבעבר, אינן מתמקדות עוד בנשים כקורבנות שיש לטפל בהן, ובגברים כתוקפנים שיש לגנותם ולהרחיקם. ההתייחסות העכשווית היא הן למחויבות שלנו לגברים שיש לראותם במלוא הסובייקטיביות שלהם ולא רק בזהותם המביישת כתוקפנים. במקרים רבים גברים אלה נושאים בתוכם את הילד- הקורבן שיש לו סיפור שצריך להיות מסופר. כמו גם לאישה הקורבן שצריך לתת שם לסבל שנאלצה לשאת לבד, בשתיקה וללא הכרה חברתית. ומקום לומר את האמת שלה לגבי חייה תחת מצור. ביצירת מקום לטקסטים עתיקים אלה אנחנו מדברים על מרחב מעבר בין הפרטי לציבורי, אנו אוספים סיפור חברתי – קולקטיבי היסטוריה בעל פה דוקומנטארית של הפוליטיקה של יחסים והמחירים שאנחנו משלמים על התעללות וקורבנות.
לסיכום:
"אפשר לחסל כליל את נגע האונס ולא רק לבלום אותו או להינצל מפגיעה במישור האישי. אך הגישה חייבת להתבסס על תכנון לטווח ארוך ועל שיתוף פעולה, והיא מחייבת גילוי הבנה ורצון טוב מצידם של גברים רבים כמו גם מצידן של הנשים"
(סוזן בראונמילר, מחברת הספר "בניגוד לרצוננו: גברים נשים ואונס).