רקע (כל השמות בדויים)
ענבל בת ה- 10, הופנתה למרכז “חכמת נשים”, למסלול הטיפול בילדים שעברו פגיעה מינית. ענבל ילדה חייכנית ובהירה, ששפת גופה תזזיתית וחסרת מנוח, נצמדה והתקשתה לשמור על מרחק תואם וניכר היה כי היא כמהה לחום, קירבה וקשר. הוריה של ענבל התגרשו טרם לידתה בשל אלימות האב כלפי האם, וענבל עלתה לארץ בהיותה בת כמה חודשים עם אמה, אחיה הבוגר ממנה ב-7 שנים, סבא וסבתא. האב נשאר בארצו, התנתק מילדיו והפסיק לתמוך בהם, והאם נאלצה לעבוד קשה לפרנסת המשפחה ונעדרה מהבית שעות רבות.
בסוף כיתה ב’ סיפרה ענבל לסייעת בצהרון על מגע לא הולם של סבה ועל התפרצויות אלימות של האח הבוגר, וזו העבירה את המסר ליועצת ולרווחה. בחקירת ילדים לא נמצא דבר, אך הוחלט על הוצאה חוץ ביתית וענבל עברה לפנימיה. בנוסף לקשיים תיפקודיים וחברתיים במעבר, דווח על יצירת קשר עם סביבתה באופן המסכן אותה. יום אחד נכלאה והוחזקה למשך קרוב לשעה בשירותי הבנים בבית הספר על ידי בנים מכיתה בוגרת יותר. מדי פעם היתה ענבל ‘מפזרת’ אמירות אובדניות ופוצעת את גופה ומיצחה בחפצים חדים. כשהופנתה לטיפול, סבלה משורה ארוכה של תסמינים, שכללו טלטלות במצבי הרוח, קשיי קשב וריכוז, חוסר פניות ללימודים, התפרצויות זעם, פגיעה עצמית דיבור שכלל קללות ומידע לא תואם גיל, השמנה וצורך רב במזון מתוק וכן בריחת שתן.
הטיפול: מתמודדות ביחד עם ה”סודות”
בפגישותינו הראשונות, היתה ענבל ממלאת את השולחן בכמויות עצומות של אבנים נוצצות, גפרורים צבעוניים, פונפונים, ניירות צלופן צבעוניים, סרטי מתנה, קופסאות וחומרים שהקסימו אותה.
היא יצרה מגילת נייר ארוכה וציירה את עצמה כדמות קטנה וחסרת גוף, לצד אמא, שגם היא קטנה ובעלת עיניים עצומות. מצידה השני ציירה את סבא גדול ובעל ידיים מאיימות ומשתלטות על הדף, ואת האח, גופו גדול ומושחר ועיניו חלולות ומפחידות. בצד ציירה עץ גדול, שחזר והופיע גם בהמשך בציורים רבים שלה, שייתכן וייצג את דמות האב החסרה אך הנוכחת מאד במחשבות.
כבר מלכתחילה הצהירה ענבל שאינה סומכת על מבוגרים. עבודותיה היו מוצפות וגדושות. בכל שבוע היתה מגיעה ובודקת אם החומרים ואני עדיין בחדר (ואם אכין לה שוקו חם ומתוק כפי שביקשה), ומופתעת לגלות שאכן כך. הגבולות הוצבו באופן רגיש ומכבד והיו ברורים לה, וככל שעבר הזמן, כך החל בהדרגה להתמתן הצמא הרב לחומרים והחשש שתגיד או תעשה משהו שאשתמש בו נגדה.
בתחילת הקשר היתה ענבל בוחנת אותי בכל שבוע. בכל פעם מחדש היתה פותחת את המיכל שבתוכו אוכסנו עבודותיה, כמבקשת לבדוק אם הן שמורות היטב על ידי וליצור לעצמה רצף.
כשהחלה לחוש בטוחה יותר, החלה ליצור את “הסוד” שהוטמן בכל עבודה. היא מצאה בין החומרים בובות קטנטנות, חסרות גפיים או שבורות, והיתה עוטפת בכל פעם בובה שבחרה, בשכבות אקרילן רך, נייר גרוס, מפיות נייר דקיקות, בדים מוזהבים וסרטים צבעוניים. כל דמות קיבלה עטיפות רבות ושומרות ודבק רב והושמה בסוף הפגישה במיכל שלה.
ענבל סירבה לדבר במלים על תחושותיה, אולם הסכימה לדבר על הבובות שזקוקות לעטיפות ולשמירה, ועל כך שיש דברים שצריך לשמור בסוד כי מישהו יהיה עצוב או כועס אם הסוד יתגלה.
כששאלתי איך מרגישות הבובות הסגורות בתוך החבילות, ענתה: “כמו סוכריה שנותנים אותה למישהו, את לא רואה?“. בפעמים אחרות סירבה להגיב, ורק היצירה סיפרה את סיפורה. דיברנו על הבובות השבורות, על המקום שלהן, על תחושותיהן. שאלתי אם הן היו רוצות להתגלות ולהיחשף.
באמצעות הבובות העטופות דיברנו על תחושות בושה ואשמה, בלבול ושליטה, גועל ודחייה, כעס ואכזבה. באמצעות הבובות דיברנו גם על מקור הכוח של הבובות, על צרכיהן והדרכים לחיזוקן. (לחצי לקריאה: טיפול בפגיעות מיניות במרכז חכמת נשים).
במקביל לטיפול, נעשתה עבודה מערכתית עם הפנימיה והרווחה על מנת לדאוג למוגנותה של ענבל.
במשך תקופה ארוכה ענבל המשיכה לשתוק ולעטוף בובות שבורות בחבילות “סוכריה”.
בהמשך הטיפול עברה ענבל להכנת משחקים של חבילה עוברת, שבו החלה לחשוף את השכבות הרבות ולגלות את ה”סודות” שבפנים. הטיפול במרכז “חכמת נשים” הסתיים בשל סיבות חיצוניות, אולם למשך תקופה משמעותית, קיבלה ענבל עטיפה שומרת ומגינה (שיתוף פעולה של הרווחה, הפנימיה והטיפול) לבובה שבורה וקטועת איברים, שאיפשר לה להחזיק ולחשוף את הסוד בקצב שהתאים לה. במקביל לכך, סייע בידה הטיפול לויסות הרגשות, לעיבוד זיהוי וחיזוק מקורות הכוח.
ילדים רבים חווים פגיעה בתוך המשפחה ומתהלכים עם סוד ששואב מהם כמויות עצומות של אנרגיה מקשה עליהם לתפקד וגובה מחירים כבדים. גילוי וחשיפת הסוד, עלול לגרום לאובדן הדמויות התומכות, האהובות, המשמעותיות בחייהם.
הטיפול במרכז חכמת נשים מסייע להם להתמודד עם הבדידות הרבה שהם חווים בהתמודדות עם הדילמה הקשה.
גלי לוין
מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית ממוקדת (M.A.) מרכז חכמת נשים