נערות מתבגרות בסיכון
מאת: ד"ר ענת גור
"אושר, שם בדוי, בת 14 וקצת שמרגישה כמו בת 30. החליטה לגלות לדנה ספקטור איך נראים החיים של מתבגרות מדור הקפוצ'ון והאי סי קיו ואין הפכה ל"שרמוטה" כהגדרתה. מה עשיתי בחופש הגדול בזולה של הבחור הכי שווה בשכבה, עם החברים שלו – החיבור שכול הורה חייב לקרוא"
"מזמינים אותך כמו פיצה. מתקשרים ואומרים: " רדי למטה", "אין לי כוח". "טוב אז בואי אלי לחדר". "טוב ביי". הייתי בת 12 ורציתי להשתלב. עשו ממני אחת שמתקשרים אליה והיא באה"… "ברגע אחד את יכולה להפוך מבן אדם לחפץ" זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שלי עם יוגב. אני כמעט לא זוכרת אותה".
בכל פעם שהיא קוראת בעיתון כתבה מצקצקת על "ילדות הסיכון מיני" או "הילדה המנוצלת מהצפון" בא לה לקפוץ על המסך. חשוב לה להבהיר: דברים כאלו קורים לא רק לכבשים החלשות והדחויות בעדר. גם ילדות יפות ומבריקות ומלאות בכישרון כתיבה, כמו אושר, יכולות. זה קורה להרבה ילדות היום (מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, 2.7.10).
מזה זמן רב מתריעות פסיכולוגיות, מומחיות לנערות מתבגרות, כי נערות מתבגרות בתקופתנו נמצאות בסיכון גבוה. הן זיהו כי מתבגרות בתקופתנו נמצאות תחת לחצים חברתיים עצומים, כשאחד מגורמי הסיכון הוא הלחצים על המיניות. ילדות ונערות עוברות אירוטיזציה החל מגילאים צעירים (ראיתם לאחרונה "בוק" של נערת בת מצווה ? ), ובגיל ההתבגרות מופעלים עליהן לחצים משמעותיים לקיים יחסי מין באופן שאינו בשל, ואינו תואם את הבשלות הנפשית הנדרשת לכך. במאה השנים האחרונות קיימת ירידה חדה בגיל תחילת המחזור וההתבגרות המינית הפיזיולוגית, שאינו מלווה בבשלות נפשית מותאמת. ג'ואן ברומברג, פרופ' להיסטוריה שמתמחה בהיסטוריה של הרפואה, ושל נשים ונערות מתבגרות, טוענת בספרה "הפרויקט של הגוף: "ההיסטוריה האינטימית של הנערות האמריקאיות" (1997, The body project: An intimate history of American girls) כי אחד מגורמי הסיכון המשמעותיים הוא הירידה החדה בגיל של תחילת המחזור. הגיל הצעיר שבו נערות מתחילות את ההתבגרות המינית כיום (שצעיר בכחמש שנים מאשר לפני 100 שנים), לא מלווה בבשלות נפשית או קוגניטיבית מותאמת. נערות כיום מתבגרות פיסית בגיל 12, 13, אולם הן עדיין חושבות כמו ילדות.
לדברי ברומברג, החברה לא עושה שום מאמץ לסייע לנערות לגשר על הפערים הללו, למרות שידוע כי התבגרות מוקדמת מגדילה את הפגיעוּת לכל הסוגים של בעיות פסיכולוגיות וחברתיות כמו דיכאון, מעורבות עם קבוצות גיל גדולות יותר (ניסיון שמוביל להתנסות מינית מוקדמת כמו גם לשימוש בסמים ובאלכוהול) ועוד. נשים צעירות כיום פחות מוגנות ופחות מוזנות מכפי שהן היו לפני מאה שנים.
"בכל פעם שהם מנסים לנשק ואת אומרת לא הם ישר גורמים לך להרגיש כאילו את תקועה וכבדה ומבאסת. אומרים "אוף ביאסת אותי עכשיו, הרסת את כל אחר הצהריים, לא כיף איתך בכלל"
"אבל אם אני אגיד להם לא הם לא יהיו ידידים שלי יותר. יפסיקו להתקשר ולהקשיב לי ולקחת אותי למקומות".
הבנות אלו מקבלות תהודה בספר ( Reviving Ophelia (1994 של מרי פייפר, פסיכולוגית קלינית מומחית להתבגרות של נערות. בספר מתארת פייפר את גיל ההתבגרות של נערות כזמן שבו הן הופכות ל"שחקניות שמגלמות תפקיד של נשיות", ומצמצמות את כל האישיות שלהן לתוך מרחבים צרים. מציגות "false selves " שמותאם לציפיות התרבותיות, במחיר של העצמיות האמיתית שלהן. ספרה היה במשך כשנתיים בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, והפופולאריות שלו העידה על ההכרה של החברה האמריקאית לסכנות שאורבות לבנות המתבגרות בתקופתנו. פיפר, כמו חוקרות נוספות של גיל ההתבגרות בקרב נערות בתקופתנו, מראה כי בין הגילאים 11 ל 16 נערות מאבדות את הביטחון העצמי, וההערכה העצמית מתפוררת.
קרול גיליגן, פסיכולוגית חוקרת מאוניברסיטת הרווארד, מוכרת לנו מספרה פורץ הדרך ורב המכר "בקול שונה", חקרה במשך שנים ארוכות את משמעות גיל ההתבגרות עבור נשים ונערות. גיליגן הגיעה למסקנה כי נערות מתבגרות עוברות משבר משמעותי כאשר הן מבינות שהן מתבגרות לתוך עולם גברי, ושעל מנת להיות מקובלות עליהן להשתיק את הקול הפסיכולוגי האותנטי שלהן. גיליגן שחקרה נערות לאורך שנים מצאה כי כאשר שואלים ילדות בשלב של טרום גיל ההתבגרות, בגילאים 8, 9 , 10 שאלות ביחס לעולמן ולדברים החשובים להן, הן עונות בצורה ברורה ובהירה, והן יודעות לומר מה חשוב להן. לעומת זאת מחקרים שעקבו אחר אותן הילדות מספר שנים מאוחר יותר, כאשר היו בתוך גיל ההתבגרות, מראה כי הן איבדו את קולן. לדברי גיליגן בגיל ההתבגרות כאשר הנערות נשאלות את אותן השאלות התשובה הנפוצה ביותר היא "אני לא יודעת". גיליגן שתוהה לאן נעלם הקול הייחודי של הנערות ממסבירה זאת בכך שהן מבינות שעל מנת להיות מקובלות עליהן להשתיק את הקול האוטנטי שלהן, וללבוש מסיכה של "לא יודעת". הידע החזק, החשוב והאוטנטי מוסתר מתחת למסווה של הנחמדות והרצון לרצות.
גיליגן משלבת בספרה (2002) The birth of pleasure עדויות ממקורות רבים: שיחות עם נערות מתבגרות, ולא מעט טקסטים ספרותיים ומיתוסים בסיסיים בתרבות המערב. היא קוראת, בין השאר, שלוש גרסאות ליומנה של אנה פרנק: מה שהנערה כתבה, מה שבחרה להשמיט בעריכה, ומה שהשמיטו בשבילה, כדי להתחקות אחר תהליך שלדעתה אופייני לנערות בגיל ההתבגרות. לדבריה הן מוותרות על יכולתן ליצור קשר אותנטי עם הורים וחברים ועם עצמן. עם גופן ורגשותיהן, ולומדות להתנכר לרגשות שלהן, ולגוף שלהן ולהסתיר אותם. לא לדעת את מה שהן יודעות. לדברי גיליגן מדובר בתהליך חניכה לנשיות שהיא מכנה המעבר מאסוציאציה לדיסוציאציה – מחיבור לניכור
למרות שתנועות השחרור של המאה העשרים אתגרו את המבנה הפטריארכאלי, המגמה הסמויה נמשכת: התיעול המוקדם של בנים לתוך גבריות, המודעות הכפולה של בנות בגיל ההתבגרות, השקט שבין גברים ונשים, והספליט שבין העצמי החברתי והפנימי שלנו.
גיליגן מקשרת את הבעייתיות של נערות מתבגרות לתבניות הפסיכולוגיות העמוקות שמבנות את הסדר החברתי הקיים, את יחסי האהבה בין ילדים להוריהם, ובין גברים ונשים.
עד לאחרונה ההתפתחות הפסיכולוגית נצפתה דרך עיניים אנדרוגיניות. מושגים שקשורים להתפתחות הגברית היו הכיוון המקובל להערכה של הנורמאליות, והמרקם של ההתפתחות הנשית נדחס לתוך הקריטריונים הגבריים.
הדיאלקטיקה של אוטונומיה לעומת הדדיות מייצגת בתרבות המערבית את מה שמקושר לתכונות גבריות ונשיות. אולם ההגדרה החברתית של בגרות קשורה באינדיבידואליות ונפרדות (שמאפיינים גברים), ולא ביחסים ובהתקשרות (שמאפיינים נשים).
במרכז התיאוריות המסורתיות ביחס להתפתחות הפסיכולוגית הנורמאלית עומדת ההבניה של גיל ההתבגרות כזמן של נפרדות, ופיתוח הסלף או הזהות העצמאיים מאחרים (לדוגמא התיאוריה של אריקסון וקולברג). אריקסון וקולברג המשיגו את התפתחות הזהות כהתפתחות ליניארית של שלבים שבהם עצמאות ונפרדות גוברים והולכים נתפסים כמדדים של התפתחות בריאה בגיל ההתבגרות.
אריקסון עצמו הכיר בכך כי ההגדרות אינן מתאימות לנשים. קשה לקרוא את ההתייחסות הסקסיסטית שלו (שמאפיינת אגב פסיכולוגים רבים בני דורו) לנערות ולנשים שבאה לידי ביטוי בדבריו: "עיצוב הזהות מהווה בעיה עבור נשים צעירות, שכן, בשלב זה הן טרם הכירו את הגבר שזהותו תהפוך אינטגראלית לזהותן". כמובן שאריקסון מיישר קו עם הנרטיב הרווח בתרבות הפופולארית שבא לידי ביטוי באגדות הילדים שבהן הגיבורה (שלגיה, היפיפייה הנרדמת, סינדרלה) חסרת זהות וחסרת חיוּת (יפה ושותקת, ישנה בתוך ארון זכוכית) עד לבוא הנסיך שגואל אותן ומעניק להן את זהותו.
גיליגן טוענת כי הפער שבין החוויה הנשית ובין תיאור ההתפתחות האנושית נתפס, בדרך כלל, כעדות לבעיה בהתפתחות האישה. אולם במקום זאת עלינו להבין כי אי התאמתה של האישה לדגם התיאורטי הקיים של ההתפתחות האנושית, מצביע על בעיה בייצוג של חווית הנשים והנערות בתוך התיאוריה על ההתפתחות האנושית. זו תוארה מנקודת מבט גברית בלבד.
ההבנה מחודשת של נקודת המבט הנשית מצביעה על כיווני התפתחות הזהות הנשית, ששונים מכיווני התפתחות הזהות הגברית. תיאורטיקניות רבות (ננסי צו'דרו, קרול גיליגן, ג'יין בייקר- מילר, ג'סיקה בנג'מין, ותיאורטיקניות אירופאיות כמו אייככנאום ואורבך, ג'וליה קריסטבה ולוס איריגריי) המשיגו את מרכזיות הקשר בחיי נשים ונערות, ואת התפתחות הסלף הנשי בתוך יחסים "self in relation"". תיאורטיקניות אלה מראות כיצד עיצוב הזהות הגברית והנשית קשורים ביחסים עם האם. עיצוב הזהות הגברית קשור במשבר ביחסי הקרבה עם האם שבנים חווים בילדות המוקדמת, וכתוצאה מכך הם מפתחים נפרדות, אוטונומיה ועצמאות מגיל צעיר, כחלק בלתי נפרד מעיצוב הזהות הגברית. בנות, לעומת זאת, ממשיכות לפתח את הזהות שלהן בתוך יחסי קירבה עם האם. אולם משבר זה ביחסי קירבה קורה אצל נערות בגיל ההתבגרות, גיל בו הן מתחילות להכיר בכך שהערכים של קירבה, והתקשרות אינם נכללים בזרם המרכזי של התרבות שמושפעת מערכי הגבריות. אוטונומיה וספרציה הם הנורמה של התבגרות נורמאלית, ולכן הנערות מתחילות להתכחש לידע שלהן על יחסים, להשתיק את הקול הפסיכולוגי הפנימי שלהן, משום שהן מבינות כי על מנת להיהפך לאישה בתוך חברה פטריארכאלית הן צריכות להתאים עצמן לנורמות המקובלות.
גיין בייקר מילר, בספרה החלוצי "לקראת פסיכולוגיה חדשה של האישה" סבורה, שכאשר נערות מנסות לבנות ולקיים מערכות יחסים במהלך התפתחותן, הן משאירות חלקים גדולים מעצמן מחוץ למערכות היחסים.
גיליגן ובראון מדברות על "משבר של התקשרות" בגיל ההתבגרות של נערות – זמן שבו מצופה מנערות להתאים עצמן לאידיאלים תרבותיים של נשיות. מצד אחד הן מנסות להתאים עצמן לדימויים של אישה "טובה": מנומסת, נחמדה, יפה, בו בזמן שמצד שני הן מנסות לשמר יחסים אמיתיים עם עצמן ועם אחרים. לדברי בראון וגיליגן נערות מתבגרות נמצאות במלכוד: הן יכולות להישאר מחוברות לידע האותנטי שיש להן על יחסים ולהישאר מבודדות, או להיות מחוברות עם חברים וחברות, מבוגרים והחברה בכללה. אישה צעירה יכולה לקחת את הסיכון להיות מנודה או מנותקת, או שהיא יכולה להבטיח את הקבלה וההשתייכות שלה באמצעות אדפטציה או השתקה מוחלטת של הידע הפנימי שלה. בכל אחד מהמקרים היא תאבד חלק חשוב ממה שנחוץ לה: התקשרות עם אחרים, או מקוריות ואמיתיות בתוך יחסים.
לדברי גיליגן הציפיות הקונפליקטואליות האלה מובילות נערות ל"התכחשות לסלף", הכחשת אפשרויות או דעות משל עצמה בניסיון להימנע מלהיות מבוקרת או מנודה.
מסקירה זו ניתן לראות כיצד הספרות הפסיכולוגית העכשווית מזהה את גיל ההתבגרות בקרב נערות כגיל של משבר אוניברסאלי שנובע מהמעבר לנשיות בתוך חברה פטריארכאלית.
ובחזרה למציאות שלנו, ישראל 2010:
"הנה העניין. לאושר (הנערה מהכתבה של דנה ספקטור) יש ביטחון עצמי בקנטים. בעצם לרוב הילדות בגיל 13- 14 היום יש ביטחון עצמי בעייתי. "הבנים פשוט מוחקים אותן בגיל הזה" אמרה לי יועצת חינוכית שדיברתי איתה לצורך הכתבה הזאת. "רואים את זה בכיתה. הבנים רעשניים, קולניים, משתתפים בשיעור. טווסים קטנים. הבנות שתקניות, מפחדות להתבלט."
ומניסיוני הקליני אני עדה כיום יותר ויותר לנערות מתבגרות מוכשרות, חכמות ורגישות שמגיעות אלי לטיפול בגיל 17,18 עם דיכאון, עם הפרעות אכילה, עם ביטחון עצמי ירוד, ועם סיפורים דומים לסיפור של אושר של יחסי מין מוקדמים עם מספר רב של בחורים בני גילן, ולעיתים מבוגרים יותר. חלק מ"יחסי המין" האלה בהחלט יכולים להיחשב כאונס על פי הגדרתו בחוק שכן הן היו פעמים רבות תחת השפעת אלכוהול או סמים קלים, ובגילאים צעירים מתחת לגיל ההסכמה. מה שלא מתואר בכתבה של דנה ספקטור זה תחושות הבושה והסטיגמה, ותיעוד הנזקים הנפשיים המשמעותיים שהן סוחבות איתן לתוך חייהן הבוגרים כתוצאה מהתנסויות אלה.
אז איך אנחנו שומרים על הנערות שלנו ? מה ניתן לעשות כדי לסייע ?
"בנות בגיל הזה צריכות שיעורי העצמה נשית. צריכות שיחזקו להן את המוח, את הנפש, את הכישרונות. שיסבירו להן שגם להן מותר להצטיין במתמטיקה, לא רק להישפט על כישורי הענטוז בהיפ הופ, אנחנו מגדלים כאן דור של כריסטינה אגילרה קטנות שחושבות שאישה זה רק אובייקט מיני. ילדות מבריקות עם שכל ועוצמה, מוצאות את עצמן נכנעות לטרור ה"סקס זה מגניב" של הבנים." (יועצת חינוכית בכתבה של ספקטור 2.7.10).
"איזה הורים היית רוצה ?
הייתי רוצה אימא מודרנית, מישהי שתסביר לי שאני צריכה לעצור, לא רק כי אני בת וקרום הבתולין חשוב, אלא כי אני צריכה ללמוד לכבד את הגוף שלי, לא להכניס אליו כל אחד."
במרכז חוכמת נשים מסלול טיפול ייחודי לנערות מתבגרות ולהוריהן במטרה לסייע להן לעבור את גיל ההתבגרות בשלום, להעצים אותן להתחבר לכוח ולכישרונות שלהן, לעבוד על דימוי עצמי ודימוי גוף שכל כך קריטיים בגיל זה שהוא השלב של עיצוב הזהות הבוגרת.
אנחנו מזמינות נערות מתבגרות, אמהות ואבות למתבגרות להגיע לפגישת יעוץ על מנת לבנות תוכנית התערבות מותאמת לסייע לנערות לעבור בשלום את גיל ההתבגרות הקריטי. בואו נשמור על הנערות שלנו.
צרו קשר:
בטלפון 03-6470305 או באימייל: info@wtc-anatgur.co.il
לתאום פגישת היכרות