מחוברות: אימהות ובנות
אריאלה פרידמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד קו אדום. תל אביב 2011. 200 עמודים.
סקרה: ענת גור[1]
בעבודתי הטיפולית עם נשים, ומעבודתי כמרצה וכמדריכה, אני נתקלת פעם אחר פעם בעצמה של יחסי אמהות בנות. עצמה אשר מתבטאת במורכבותה ובמרכזיותה של מערכת יחסים זו ביחסי התרפיה וביחסי ההדרכה עם נשים. יחסי אם ובת משפיעים על אופני הטיפול עם נשים. בשל כך, קיימת חשיבות רבה להכיר את הדינאמיקה המיוחדת של יחסי אמהות בנות בתרבותנו, ולהבין כיצד יחסים מרכזיים אלה באים לידי ביטוי במסגרת התרפיה של נשים.
הספר מחוברות אמהות ובנות הוא ספר חלוצי בשפה העברית שדן בנושא יחסי אמהות בנות מהפרספקטיבה של התיאוריה הפמיניסטית שנכתבה בשנים האחרונות. הקרע בין אמהות ובנות לא זכה להכרה כמו הקרע שבין אבות ובנים למרות שלפנינו כל חומרי הגלם המרכיבים את ההדדיות העמוקה ביותר, ואת הניכור המכאיב ביותר. מסכת יחסים זו בין אמהות ובנות הפכה לעניין קטן וחסר ערך בתוך התרבות הגברית (ריץ' 1989). עד לאחרונה תוארו יחסים בין נשים מזווית הראייה של גברים, דבר שייצר דגש רב על הטרוסקסואליות, תשומת לב רבה לתפקיד התיווכי של האב ואמונה ללא תנאי בהכרחיות של אוטונומיה כתנאי לבגרות. יחסי אמהות בנות כפי שהם עדיין מובְנים בתוך התרבות הפופולארית (ראו לדוגמא באגדות הילדים שלגיה, סינדרלה, היפיפייה הנרדמת, כיפה אדומה) משקפים את דמות האם החורגת התחרותית, שמדכאת את ביתה, מגבילה את החופש ואת יצר ההרפתקנות שלה, ומתחרה איתה על אהבת הגברים. האם האמיתית אינה קיימת באגדות אלה והבנות נידונות להיות יתומות מאמהות מיטיבות ונתונות לעבדות ולדיכוי תחת עוּלן של אמהות חורגות אכזריות ותחרותיות (רנן, 2007).
ספרה של אריאלה פרידמן שהוא הספר הראשון מסוגו שנכתב בישראל על נושא חשוב ומרכזי זה מהווה משקל נגד להתעלמות רווחת זו. פעמים רבות אני תוהה כיצד יתכן שנושא זה נשמט עד כה מהשיח הפסיכולוגי והפסיכו-תרפויטי בישראל. עם התחזקות הפמיניזם בשנות ה- 60 וה- 70, ותחילת העיסוק בפסיכולוגיה של נשים מנקודת מבט נשית, החלו כותבות מרכזיות לכתוב על יחסי אימהות בנות, ולהכיר במרכזיותם ובחשיבותם לבריאות הנפשית והגופנית של נשים (ראו לדוגמא צ'סלר 1987, 2001,Eichenbaum & Orbach, 1983). בד בבד החלה גם ההבנה כי משהו משתבש דווקא בתוך יחסים מרכזיים וחשובים אלה, והכעס בין אמהות ובנות החל לקבל תשומת לב רבה.
פרופ' פרידמן היא פסיכולוגית העוסקת שנים רבות בנושאים של נשים ומגדר, והייתה מחלוצות תחום הפסיכולוגיה של האישה בישראל. הספר נכתב כתוצאה מניסיון מצטבר של כארבעים שנים בעבודה עם נשים בסדנאות, בהוראה, בטיפול במחקר ובכתיבה. פרידמן מצביעה על כך כי : "החשיבה והכתיבה הפמיניסטית פתחו דלתות שהיו נעולות זמן רב על ידי סטריאוטיפים וכבלים מגדריים" (פרידמן, 2011 עמ' 12). בהמשך למסורת הפמיניסטית שמדגישה את מרכזיות ההבנה ש "האישי הוא פוליטי", שוזרת אריאלה בספרה את הפרספקטיבה האישית שלה, לצד סקירה מקיפה של הספרות המקצועית הפסיכולוגית, ושל הסיפורת העוסקות ביחסי אמהות – בנות. המחברת מספרת על יחסיה עם אימהּ ועם ביתה, בצד קולות של אמהות ובנות שהיא מביאה מתוך עבודתה בשטח.
הספר מביא את הגישה בת זמננו ליחסי אמהות בנות. השיח הפמיניסטי על יחסי אמהות בנות התאפיין בשנים הראשונות בהדגשת קולן של הבנות והדגשת הכעס על האמהות, מתוך פנטזיה להשתחרר מצילן המדכא של האמהות שנתפסו כמדוכאות, לא משוחררות, ואחראיות לדיכוי בנותיהן. הכותבות הפמיניסטיות הדגישו את התפקיד האקטיבי והמתערב של האמהות, והציגו את הבנות כפאסיביות, כנועות, אפילו כקורבנות. הבעיות של הבנות זכו להרבה יותר חמלה מאשר הבעיות של האמהות. המפנה חל בשנות ה–90 כאשר החל ניסיון לראות את האמהות ואת הבנות כאחד כאחראיות לעיצוב היחסים ביניהן. ברוח זו בוחרת גם פרידמן להשמיע בספרה גם את קולן של האמהות. התייחסות זו לקולן של האמהות מהווה אם כך תיקון הן לספרות הפמיניסטית המוקדמת, והן לספרות הפסיכולוגית הקנונית בה רווחת האשמת האמהות, ללא מודעות להגבלות שקיימות בחברה גברית על כוחן של אמהות בחברה גברית.
דגשים נוספים וחשובים בספר עולים מהדיון בקשר המורכב והדינאמי בין אמהות ובנות בוגרות, כולל בגיל הזקנה, ועל יחסי אמהות בנות בראייה רב תרבותית. בהקשר זה מוצגת התייחסות אקטואלית ישראלית לאמהות ובנות בקיבוץ, אמהות ממוצא אתיופי, פרסי, יהודיות ופלסטיניות ועוד.
התהליך האישי שאריאלה מתארת בספר של ההתרחקות מאימה וההתקרבות המאוחרת ביניהן מכילה בתוכה את הסיפור של הכעס והקרבה ביחסי אמהות בנות. כבר פרויד (פרויד, 1933) זיהה את הקשר העמוק בין אמהות ובנות, אך גם את הכעס ביניהן, אותו פירש ככעס אינהרנטי שנובע מתסביך הסירוס. הבת, אליבא דפרויד, מגלה בשלב האדיפאלי שהיא מסורסת, בשלב זה היא מגלה שגם אימה מסורסת כמוה, ומאשימה את האם בסירוס זה. מכאן שעל פי התיאוריה הפסיכואנליטית הכעס ביחסי אמהות בנות הוא כעס אינהרנטי למגדר ולמבנה הפסיכולוגי של נשים. תיאורטיקניות פמיניסטיות בנות זמננו (לדוגמא ציסלר, 1987; Herman & Lewis, 1986) מפרשות מחדש את הכעס הזה וטוענות כי לכעס ביחסי אמהות בנות יש קונפיגורציה מיוחדת שמתבססת על הסתירה שבין הסטאטוס הנמוך של נשים בחברה, ובין הכוח שלהן כאימהות. הכפיפות החברתית של נשים יוצרת בקרבן באופן בלתי נמנע מצב של כעס כרוני, שנמצא בקונפליקט עם רגשות האהבה והקרבה העמוקים הקיימים בין אמהות ובנות לכן, אמהות ובנות חשות שכעס זה אינו שייך למערכת היחסים ביניהן, וכמהות להתקרבות ולפיוס. בעבודתי הקלינית עם אמהות ובנות בולטת מאוד כמיהה זו. אמהות ובנות מגיעות לטיפול כאשר רמות הכעס ביניהן גבוהות מאוד, אולם עצם ההגעה לטיפול מעידה על הכמיהה העזה לפיוס. הניסיון הקליני מראה כי לאחר מספר שיחות בהן מתנקזים מצבורי הכעס ומזוהים מקורותיו, מושג פיוס והתקרבות שמיטיבים את תחושת הרווחה הנפשית (well being) של האם ושל הבת.
נראה כי ספרה של אריאלה פרידמן יצא לאור בעיתוי שבו קיימת בשלות של אמהות ושל בנות להתמודד עם היחסים ביניהן. העובדה שהספר היה ברשימת רבי המכר מעידה הן על חשיבותו והן על העיתוי הנכון בו יצא לאור. אמהות ובנות כיום מוכנות לעצב ביחד מורשת של בריאות ושל חופש לעצמן ולאחרות. באופן קולקטיבי אנחנו בתוך חזית חדשה שבה נשים רבות טעמו את הפירות של אינדיבידואליזם וכוח אישי ואינן רוצות עוד לחזור אחורה לתפקידים הטיפוליים אשר הועברו מדור לדור באופן לא מודע. הפופולאריות של הספר מעידה עוד, על הרצון של נשים בחברה הישראלית העכשווית לשים על סדר יומן את נושא יחסי אמהות –בנות.
במרחב זה שבו השיח השולט הוא שיח מדכא ששם במרכז את הניכור והכעס ביחסים אלה ולא מותיר מקום לכוח ולעצמה בין אמהות ובנות, מספק הספר מחוברות משב רוח מרענן. הוא מאפשר לאמהות ולבנות ישראליות להתחבר לכוח ולקרבה ביניהן, תוך זיהוי מקורות אפשריים של כעס וניכור, מתוך תקווה שניתן לעבוד על הקשיים ולהגיע להתקרבות. הצלחת ספרה של אריאלה מעיד על הצורך העז של נשים לתת שם לבעיה זו, להבין את מורכבות הקשר בין אמהות ובנות ולחפש דרכים חדשות להתמודדות.
הספר מחוברות חשוב לכל אישה משום שכולנו בנות לאמהות, חלקנו גם אמהות לבנות ולנכדות. מורשת האמהות הקדומות שלנו היא המורשת שאנחנו מעבירות מאם לבת ומדור לדור. ההבנות בנות זמננו ביחס לעצמת הקשר בין אמהות ובנות ולמורכבותו, כפי שהן מוצגות בספר, מספקות כלי חשוב לקוראות הישראליות לטיפוח מורשת הגאווה, הכוח והכבוד שבין אמהות ובנות. שנזנחה. הספר מהווה תרומה חשובה לשינויים החברתיים בתחום המגדר בתרבות הישראלית. הוא שם על סדר היום את השיח הפסיכולוגי והאישי על היחסים בין אמהות ובנות שנזנחו עד כה בשפה העברית.
תיאורטיקניות פמיניסטיות מרכזיות כתבו על חשיבות הסדרת קשרי הזהות בין אמהות ובנות כנדבך מרכזי לצורך השינויים החברתיים להם אנחנו זקוקים כיום (לדוגמא: איריגריי, 2004; ריץ' 1989). לדבריהן כיום יתומות הנשים מאלים נקבות, מאלות נשים, מאימהות אלוהיות לבנות ומאילנות יוחסין רוחניים. לכן הסדרת קשרי הזהות בין אימהות לבנות באמצעות כינון קשרי סובייקט ביניהן, מהווה עוגן מרכזי בשינויים החברתיים להם אנחנו זקוקים.
להבנות החדשה שהושגו לגבי מרכזיות של יחסי אמהות בנות בעיצוב הנשיות, יש יישומים גם בתהליך התרפיה עם נשים. חשיפת הדינאמיקה של יחסי אמהות בנות בתוך התרפיה מספקת הבנה של שלבי התפתחות האישיות הנשית. היחסים הכי משמעותיים שיעלו ביחסי ההעברה הם יחסי אמהות בנות (Eichenbaun & Orbach, 1982). ומכאן חשיבות הספר גם עבור ציבור הפסיכותרפיסטים/יות הישראליים.
לסיכום: הספר מצביע על הצורך של אמהות ובנות כיום למצוא מפת דרכים חדשה, מפה שתאפשר צעידה אל תוך עולם חדש שבו לאמהות ולבנות יש יותר חופש ושחרור מדפוסים מסורתיים. דרכים שיאפשרו לאמהות ולבנות להעביר מאם לבת ומדור לדור מורשת של כוח ושל כבוד ואילנות יוחסין רוחניים וקונקרטיים. יש לקרוא לכתיבת ספרים נוספים שעוסקים בהיבטים נוספים של סוגיה חשובה זו, לדוגמא ספר שיעסוק ביחסי אמהות ובנות כפי שהם משתקפים בפסיכותרפיה עם נשים וכדומה.
מקורות
איריגארי, ל. (2004). אני, את, אנחנו. הוצאת רסלינג, תל אביב.
פרויד, ז. (1933). הנשיות. מתוך מבוא לפסיכואנליזה- סדרה חדשה של הרצאות.
פריידיי, נ. (1980). אימי ואני. זמורה- ביתן, תל אביב.
צ'סלר, פ. (1987). נשים ושגעון. זמורה ביתן, ת"א.
ריץ' א. (1989). ילוד אישה. עם עובד/אופקים/זהות, ת"א.
רנן, י. (2007). התפוח המורעל. הוצאת קו אדום הקיבוץ המאוחד, תל אביב.
Eichenbaum, L. & Orbach, S. (1983). Understanding Women: A feminist psychoanalytic approach. Basic Books, U.S.A.
Herman, J.L., & Lewis, H.B. (1986). Anger in the mother-daughter relationship. In: . Bernay, T., & Canter, D.W. (eds). The Psychology of Today's Women. Taylor and Francis, N.Y
[1] ד"ר ענת גור, מנהלת מרכז "חוכמת נשים", פסיכותרפיסטית מומחית בטיפול בנשים. עוסקת שנים רבות בטיפול בנשים ובמרכזיות יחסי אימהות בנות ביחסי הטיפול עם נשים. מרצה ומנחה סדנאות בנושא: "חוכמת אימהות – בנות" ומטפלת טיפולים דיאדיים (אם ובת) לחיזוק ולשיפור הקשר בין אימהות ובנות.