ד"ר ענת גור
הרצאה ביום עיון שנתי מרכזי סיוע, מעלה החמישה
25.11.04
"ההפרה/הפריצה הזו של גוף הילדה נרשמת. הגבולות של הגוף עצמו נפרצים באמצעות כוח ואיומים, אלימות כאוטית אך כוריאוגרפית. הילדה מנוצלת באופן מכוון, ומופחתת לפחות מיצור אנוש על ידי האינטליגנציה, כמו גם על ידי ההתנהגות, של המבצע. המחויבות של אנס הילדה היא מוחלטת. גם החלטיותו וגם ניצחונו מאותתים לילדה כי הוא חווה אותה כדבר פרוץ, שביר, שכל זר יכול להצליף עם אבר המין שלו בה. כאשר זה בן משפחה, כמובן, הפלישה היא יותר נוראית, יותר אינטימית, ההמלטות פחות אפשרית"
אנדריאה דבורקין
כל ילדה קטנה מכירה את הסיפור של סינדרלה שנוצלה על ידי אימה החורגת המכשפה, ואחיותיה החורגות, וניצלה לבסוף על ידי הנסיך. אגדות הילדים הנפוצות בתרבות המערבית מזהירות ילדות שלא לצפות לכלום מאמהותיהן, ולחפש את הצלתן אצל גברים.
אגדות נוספות מספרות על ילדות שהתייתמו מאמהותיהן, והוקרבו על ידי אבות אינססטואלים, משום דמיונן לאימן המתה. כך למשל הסיפור על דימפנה, ביתו של מלך אירלנד, שהתייתמה מאימה. אביה חיפש אישה שתהיה דומה לאשתו, אולם בכל הממלכה לא נמצאה אישה מתאימה. יום אחד הבחין המלך בדמיון הרב של ביתו לאימה המתה והחליט להינשא לה. דימפנה נמלטה לכפר קטן ליד אנטוורפן, אולם אביה מצא אותה שם. לאחר שהיא שוב סירבה להינשא לו, הוא ערף את ראשה והשליך את גופתה למאכל חיות הטרף.
החל ממאה השלוש עשרה התפתח פולחן סגידה לעצמותיה של דימפנה הקדושה, והיא נחשבה לפטרונית של חולי הנפש. בסוף המאה השלוש עשרה הוקם בית חולים לחולי נפש על שמה בגיהיל (בלגיה), מוסד שעדיין קיים. האגדה על דימפנה השתמרה בפולקלור העממי, לא ברור אם כלל הייתה קיימת. אולם, לדברי גו'דית הרמן, דימפנה הפכה על ידי העם לקדושה משום שהיא מייצגת את הניסיון של אין סוף נשים. כמו הרבה נשים היא התנגדה לאונס, לנישואים כפויים, או גילוי עריות, אפילו במחיר של חייה. נשים שסבלו דורות של קורבנות מינית, מקדשות את דימפנה.
לדברי הרמן זה לא מקרי שקורבן של אינססט נחשבת הפטרונית של חולי הנפש. אף אחד לא מבין כמוה מה משמעותם של ייסורים נפשיים. אף אחד לא יודע טוב ממנה מה המשמעות של להיות יתומה, להיות מורחקת מוקדם מידי מתוך הבית, לחיות כמוoutsider , להרגיש כמו גולה בתוך החברה הנורמאלית. עבור אלה הנושאות בנטל של סודות שלא ניתן לבטאם במילים, עבור אלה שהתייאשו מההבנה האנושית, דימפנה הקדושה מייצגת את החוכמה העממית שכל זה קרה פעמים רבות קודם.
קשה לדבר על גילוי עריות ללא סערה רגשית. הנושא טעון לא רק באגדות עם ובפולקלור, אלא גם באידיאולוגיות. אולם רק הפרספקטיבה הפמיניסטית מציעה את ההסבר היחיד לנתונים הקיימים. ללא ההבנה של עליונות הגבר ודיכוי האישה, זה בלתי אפשרי להסביר מדוע הרוב המכריע של מבצעי גילוי העריות (דודים, אחים בוגרים, אבות חורגים ואבות) הנם גברים, ורוב הקורבנות (אחייניות, אחיות קטנות, ובנות) הינן נשים. ללא האנליזה הפמיניסטית קשה להסביר מדוע המציאות של גילוי עריות הודחקה לאורך כל כך הרבה זמן על ידי אנשי מקצוע וחוקרים אחראיים. מדוע הדיון הציבורי בנושא חיכה עד לתנועה לשחרור האישה, או מדוע המכחישים העכשוויים של גילוי עריות הם עיתוני גברים פופולאריים.
ג'ודית הרמן וליסה הירשמן החלו לחקור את תופעת גילוי עריות בין אבות לבנות באמצע שנות ה -70 . לדברי הרמן הספר: Father Daughter incest, 1981 – כמו הרבה ספרים פמיניסטיים אחרים -התאפשר בזכות שתי נשים שהחלו לדבר ולהקשיב: למטופלות שלהן, וזו לזו.
האקט הפשוט של הדיבור וההקשבה הצטרף לתנועה לשחרור האישה שחבקה עולם. במרחב החופשי החדש שנוצר הן הצטרפו למספר עצום של נשים שהחלו לחשוף את הפשעים הסודיים שהיו הלב של הסדר הפטריארכאלי.
כאשר הן החלו את מחקרן באמצע שנות ה 70, גילוי עריות היה בלתי נראה מבחינה ציבורית.
הסיפורים הפרטיים של הנשים הובילו מספר נשות מקצוע לחשוד כי ניצול מיני של נשים וילדות הוא תופעה רווחת בחברה. כנגד העדויות של המטופלות, עמדה חומה של הכחשה, רציונליזציות, ותירוצים, שחצו את הידע בספרות המקצועית, במדעי החברה, ובחוק. באותו זמן האמינו כי פשעים מיניים הינם נדירים במציאות, והם נמצאים בדמיון הפעיל יתר על המידה של נשים וילדים.
כיום ידוע כי גילוי עריות בין אבות ובנות אינו המצאה, אלא הוא abuse נפוץ וידוע מראש של הכוח הפטריארכאלי. זה גם אמצעי להנצחת הכוח של האבות. אחד מתוך הרבה פשעים פרטיים: אונס, סחר בנשים, ואלימות במשפחה, שבאמצעותם אוכפים את הדומיננטיות של הגברים, ואת הכניעות של הנשים.
כפי שתיאר סרסור מה הוא מחפש בזונה:
"יופי, כן. מומחיות במתן שירותי מין ? זה ניתן ללמד בקלות יותר ממה שניתן לחשוב. אבל מה שהכי חשוב זה ציות, צייתנות. וכיצד משיגים צייתנות? אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן – אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד".
לאחר שנחשף כי האינססט נפוץ יותר ממה שחשבו בעבר נעשו ניסיונות להבין את הבעיה ללא קשר לשליטה הגברית. אחת הטענות היא כי לא כל מקרי האינססט מתבצעים על ידי גברים ("רק" 90%), ולא כל הקורבנות הן בנות. גם בנים עוברים פגיעות מיניות במימדים משמעותיים, רובם על ידי בנים מבוגרים מהם, או גברים. למרות זאת הניתוח הפמיניסטי נשאר היחיד שיכול להסביר כיצד abuse כל כך נפוץ, שמתבצע בעיקר על ידי מין אחד כלפי המין השני, יכול להיות מוכחש כל כך הרבה זמן, או שהיחס כלפיו כל כך סלחני.
רק האנליזה הפמיניסטית יכולה להסביר מדוע מבצעי גילוי העריות יכולים להראות כל כך נורמאליים, מדוע רבים מתוכם הם אנשים של כוח ושל כבוד. רק האנליזה הפמיניסטית מסבירה מדוע בעיקר נשות מקצוע היו אלה שתמכו בילדים שעברו ניצול מיני ובנשים בוגרות. ורק האנליזה הפמיניסטית יכולה להסביר מדוע קונפליקט כל כך מר מתעורר בכל פעם שנעשה ניסיון לתבוע מפושעי גילוי העריות לקחת אחריות על מעשיהם, בצורת ענישה מותאמת.
הבנה של שורדות גילוי עריות
ספרה של ג'ודית הרמן father daughter incest שהתפרסם בשנת 1981 היווה פריצת דרך חלוצית במחקר על ההשפעות הפסיכולוגיות של גילוי עריות. הנושא משך את תשומת ליבן של פסיכותרפיסטיות משום שכל כך הרבה אנשים שפונים לקבל טיפול פסיכיאטרי הנם קורבנות של התעללות מינית בילדות. מאז 1980 הנושא נלמד בשיטתיות. מחקרים קליניים מצאו כי 50-60% מהמטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים, וכי 40-60% מהמטופלים בתחנות לבריאות הנפש ובפסיכותרפיה פרטית מדווחים על התעללות מינית או פיסית בילדות. מתברר כי בחלק מהמקרים הקשים ביותר שהקלינאים פוגשים מתגלה היסטוריה לא מדוחת של טראומה בילדות.
היסטוריה של גילוי עריות לא מובילה לשביל חיים אחד. שורדות גילוי עריות נמצאות בסיכון גבוה לטווח רחב של הפרעות. אחת התוצאות הקשות היא שנפגעות גילוי עריות מפתחות פגיעות גבוהה לשחזר יחסים מנצלים בחייהן הבוגרים. במחקר של דיאנה ראסל, לדוג', קורבנות גילוי עריות סובלות מאונס, אלימות במשפחה, הטרדות מיניות וניצול בתעשיית המין: זנות, פורנוגרפיה וסחר בנשים. הנתונים המזעזעים האלה הובילו את ראסל לשער כי " גילוי העריות עלול להוריד את יכולת הנפגעת להגן על עצמה…נראה כי גברים בוחרים נשים עם היסטוריה של קורבנות מוקדמת לצורך ניצול והתעללות."
גילוי עריות מגביר את הסיכון של הנפגעות לפגיעות לקשת רחבה של הפרעות פסיכיאטריות שהנפוצות ביותר הן דיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, והתמכרויות. גילוי עריות נפוץ בהיסטוריה של נשים שמבצעות ניסיונות אובדניים, ופגיעה עצמית כמו פציעות, כוויות וחתכים.
גילוי עריות שכיח בקרב מטופלים, בעיקר נשים, שעקב השינויים המהירים במצב הרוח, ויחסים אינטנסיביים ולא יציבים הן נחשבות ל"קשות" ומקבלות את הדיאגנוזה של "הפרעת אישיות גבולית". גילוי עריות גם קשור למצבים הפתוגניים המוזרים שידועים כהפרעות דיסוציאטיביות.
הידע בתחום זה התקדם מאוד עם צמיחת המחקר בשטח של הפרעות לחץ טראומטיות, לאחר שהתברר כי להשפעות של גילוי עריות יש הרבה מן המשותף עם תוצאות של נוספות של טראומה חמורה, חוזרת ומתמשכת. ניצולות של התעללות מינית ואלימות במשפחה דומות לעיתים קרובות לניצולים שעברו שבי או עינויים, בני ערובה, חברים בכתות או אסירים פוליטיים. אנשים אלה סובלים לא רק מקשת רחבה של סימפטומים, אלא גם מנזק עמוק לתחושת העצמי, ומפגיעה ביכולת ליחסים עם אחרים. הדמיון הזה של אנשים שעברו טראומות הוביל ליצירת הקונספט (ע"י ג'ודית הרמן) הפרעת לחץ פוסט טראומטית מורכבת (Complex PTSD). שנכנס ל 4 DSM .
סוגיות בטיפול
למרבה המזל הושג, בעשור האחרון, ידע רחב לגבי הסטנדרט של הטיפול בנפגעות גילוי עריות, הודות לתרומתם של קלינאים/יות רבות. חשוב לציין את הספר: "הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות", שיצא לאור בימים אלה, ומסכם את הידע העדכני בנושא, סוף סוף בעברית ! גם ספר זה, כמו רוב המאמץ בנושא, יצא לאור בזכות שתי נשים: צביה זליגמן וזהבה סולומון, ועל כך, מהמקום שלי, אני מודה לכן על הספר, ומוקירה את תרומתו הקריטית לי אישית, ולכל נשות המקצוע שנאבקות כאן בארץ, שנים ארוכות, על הכרה בתוך מקצועות הטיפול לעבודתנו.
הטיפול בשורדות גילוי עריות מתבסס על קווי היסוד של טיפול באנשים שעברו טראומה. מטרת הטיפול אינה לעשות שחזור של העבר כמטרה בפני עצמה, אלא לסייע לנפגעת לעשות אינטגרציה ולתת משמעות לניסיון שלה, על מנת שחייה לא ימשיכו להיות לכודים בעברה. מטרת ההרצאה אינה לסקור את הידע הרחב הקיים כיום על טיפול בגילוי עריות, אלא לעסוק בכמה סוגיות שממחישות את חשיבותה של זווית הראייה הפמיניסטית בטיפול בנפגעות גילוי עריות. בין היתר גם משום שהסכנה ההיסטורית עדיין אורבת, החשש מהשתקה, התעלמות ודיסוציאציה. כמו גם החשש כי ההתמקצעות עלולה גם היא לגרום לטשטוש מחודש של משמעות התופעה, מימדיה, ולגרום לריחוק והתנשאות מצד אנשי מקצוע. אנחנו חייבים/ות להמשיך ולאתגר, ללא לאות, את הסדר החברתי הקיים, ולקיים דיאלוג חתרני ומתמשך עם דרכי הטיפול המסורתיות שעדיין נפוצות בתחום הפסיכותרפיה, העבודה הסוציאלית ומערכות בריאות הנפש.
"האישי הוא פוליטי" "The personal is political"
הגל הנוכחי של הפמיניזם החל בשנות הששים והשבעים – מיליוני נשים בעולם המערבי מחו כנגד התפקיד החברתי הבלתי אפשרי של נשים. תחילה בשיחות פרטיות, אחר כך בקבוצות להעלאת המודעות, בארגונים, מצעדים ופעילות מחאה. נוצרה הבנה של ההשפעות הנפשיות של המעמד החברתי הנחות של נשים. הגברת המודעות התנהלה בקבוצות קטנות שבהן נוצר מרחב ייחודי שבתוכו נשים בחנו יחדיו את ניסיונות חייהן, וקראו בשם לשיטה שדיכאה אותן: הפטריארכאליות.
חשיבות יצירת מרחב נשי בתוך החברה הפטריארכאלית, כבסיס מרכזי לאפשרות של שחרור נשים עלתה בשני חיבורים פמיניסטיים מוקדמים. וירג'יניה וולף שנדרשה בשנת 1929לשאלה מדוע אין שקספיר ממין נקיבה מגיעה למסקנה כי:
"אישה הכרח שיהיו לה כסף וחדר משלה אם ברצונה לכתוב ספרות". הצעתה של וולף, אותה היא מעלה בצורה של סיפור, היא להחיות את אחותו הדמיונית של שקספיר, שמתה בעודה צעירה ולא כתבה מעודה אפילו מילה אחת. על מנת לעשות זאת על הנשים "לקנות לנו את האומץ לכתוב בדיוק את מה שאנחנו חושבות, להימלט קצת מחדר האורחים המשותף… לחיות את החיים המשותפים, שהם החיים האמיתיים, ולא החיים הנפרדים שאנחנו חיות כיחידים…ולהתייצב מול העובדה שאין לנו זרוע להיאחז בה ועלינו ללכת לבדנו…או אז תבוא ההזדמנות והמשוררת המתה תקרום את הבשר והגוף שלעיתים כל כך קרובות התפרקה מהם…" (וירג'יניה וולף, "חדר משלך").
וולף טוענת כי על מנת להחיות את המשוררת המתה על הנשים לעשות מאמץ. לדברי וולף:
"היא תבוא אם נעבוד בשבילה, וכדאי לעבוד אפילו בעוני ובאין רואים".
גם סימון דה בבואר שמנתחת את מצב הנשים בספרה "המין השני" שואלת "מדוע הנשים עצמן אינן מערערות על העליונות הגברית ?… שום סובייקט אינו מציב את עצמו בעמדת הלא מהותי." דה בובאר שואלת "כיצד נוצרה התבטלות כזו אצל האישה ?" ותשובתה היא שלנשים אין את האמצעים הקונקרטיים להתלכד לכדי אחדות אחת, שתתייצב מול הצד שכנגד. הן פזורות בין הגברים וקשורות לגברים מסוימים יותר מאשר לנשים אחרות.
המרחב הנשי שנוצר בקבוצות להעלאת המודעות אכן חולל את השינוי. החלה הראייה של הבסיס החברתי של הדיכוי האישי. הסיסמא "האישי הוא פוליטי" The personal is political"" הפכה להיות מרכזית בחשיבה הפמיניסטית. התנועה לשחרור האישה ספקה את נקודת ההתחלה התיאורטית להתפתחות התיאוריה הפמיניסטית על הפסיכולוגיה של האישה. הקבוצות להעלאת המודעות היו האמצעי הפרקטי שדרכו החלו הניסיונות של פסיכותרפיה פמיניסטית. החשיבה מחדש צמחה מתוך ההבנה של התפקיד הפסיכולוגי של נשים, והקשר שלו לתפקידן החברתי.
במרחב הזה הנשים יכלו, בפעם הראשונה בהיסטוריה להתגבר על מחסומי הבושה וההכחשה ולדבר על האלימות המינית והפיסית שאפיינה את חייהן של נשים רבות. בניגוד לאנשי מקצוע – הנשים האמינו זו לזו.
מחקרים שנעשו על ההשפעות של הקבוצות להעלאת מודעות הראו כי למרות שמטרת הקבוצות לא הייתה פסיכותרפיה, נשים רבות התחילו להרגיש הקלה ושיפור של סימפטומים נפשיים, שקודם לכן היו עמידים גם בקרב נשים שהתנסו בפסיכותרפיה מסורתית.
כתוצאה מהעלאת המודעות שהחלה בקבוצות הנשים החלו קלינאיות לחקור ולחשוף את כישלון מוסד הפסיכותרפיה בטיפול בנשים. ספרה של פיליס צ'סלר "נשים ושגעון" שיצא לאור בשנת 1972 הפך להיות המסמך החשוב שחשף את הכישלון הצורב של מערכות בריאות הנפש והפסיכותרפיה. צ'סלר מנתחת כיצד "חברו יחד יכולת הרבייה הביולוגית של הנקבה, התרבות הפטריארכאלית וקשר היחסים המודרני הורה – בת, על מנת להבטיח התנהגות ואידיאלים נשיים "אופייניים" כגון הקרבה עצמית, מזוכיזם, אימהיוּת רחומה, תלותיוּת, הססנוּת אומללוּת מינית והערצת אב – ובנוסף לזה משטמה עמוקה לנשים אחרות והמעטה מערכן." וכיצד גם בתי החולים לחולי נפש, וגם הטיפול הפרטי הנם מהדורה חוזרת או בבואה של התנסות האישה במסגרת המשפחתית. לדברי צ'סלר היתרון של הקבוצות להעלאת המודעות היה כי הן היו בדרך כלל יותר מודעות לכך שהבעיות הן ממשיות וחיצוניות, וכי האישה כפרט אינה יכולה לפתור אותן לבדה.
כיום הושגה ההכרה בכך כי הסימפטומים הקשים, לדוגמא הדיסוציאציה, נוצרים באמצעות קשר הדוק בין התוך נפשי והתרבותי. והם נשמרים באמצעות ההכחשה של האלימות כלפי ילדים, יחד עם הכישלון לאבחן, להכיר. לכן הסימפטומים שקשורים לטראומה מתפתחים ומתקיימים על רקע העדר הכרה
בין -אישית ותרבותית, והעדר תהליכי תיקון מותאמים, בד בבד עם התפתחותם על רקע של אסטרטגיות התמודדות תוך נפשיות. מתוך זווית הראיה הזו עלינו להכיר בכך כי המבנים החברתיים שמאפשרים את ה abuse הנפוץ של ילדים כמעט ללא הפרעה, מנציחים גם את הדינאמיקות הבסיסיות של ניצול, דה-הומניזציה, ואובייקטיפיקציה, הקרבה, תחרות הרסנית, מיסוגניות (שנאת נשים), וארוטיזציה של שעבוד הנשים, ואת ההאדרה של שליטה וקנוניה כצורות של התקשרות אנושית.
התנועה הפמיניסטית הייתה הראשונה שטבעה את הביטוי "האישי הוא פוליטי" בקונטקסט של ההכרה בחשיבות החיבור שבין ניתוח הפתולוגיה של הסימפטומים, וניתוח הפתולוגיה של היחסים החברתיים. ההבנה הזו הופכת כיום לחלק חשוב מן ההבנה הדיאגנוסטית והטיפולית באנשים קורבנות טראומות.
"לקרוא לזה בשם"
משום שגילוי עריות הוא תופעה שאנשי בריאות הנפש התעלמו ממנה לאורך שנים ארוכות, הרבה נשים עדיין נתקלות בהכחשה כאשר הן מתכוונות לחשוף את סודן. עדיין אחד המכשולים המרכזיים הוא ההימנעות של הרבה אנשי מקצוע מהנושא. כמדריכה של עובדים סוציאליים בשירותים רבים, כולל בתחום של טיפול בנשים לדוג' נשים נפגעות אלימות במשפחה, או עם עובדות שמטפלות בנערות במצוקה במסגרות טיפול שונות, אני נפגשת שוב ושוב עם ההימנעות של אנשי מקצוע מזיהוי, וטיפול בהיסטוריה של גילוי עריות. יש סיבות (תירוצים ?) רבים להימנעות הזו כמו: חוסר ביטחון בידע וביכולת המקצועית לטפל בגילוי עריות, חוסר ביטחון ביחס ליכולת של האישה או הנערה לעמוד בכאב של חשיפת הסוד, חשש כי הפצעים יפתחו ללא יכולת לטפל באישה לאורך זמן, וללא תוכניות המשך מותאמות בקהילה, וכדומה. ברור כי חשוב לדאוג לטיפול מקצועי אחראי ומיומן, ולתת את הדעת על אבחנה מותאמת לגבי העיתוי של הטיפול. אולם כשאישה חושפת את הסוד של גילוי עריות, לעיתים קרובות לאחר שנים של שתיקה, אחת הסכנות היא התעלמות, הכחשה וטריוויאליזציה של הטראומה מצד אנשי המקצוע. דבר זה מהווה שיחזור של הסביבה המתעללת בעבר.
סיוון שעברה גילוי עריות על ידי בן דודה כשהייתה ילדה מספרת לי כיצד הייתה זורקת את התחתונים המלאים בדם לכביסה בתקווה נואשת שאימה, אשת מקצוע בתחום מדעי ההתנהגות, תשים לב. אימה מעולם לא ניסתה לבדוק איתה את מקור הדם.
יפה, שעברה אונס על ידי קרוב משפחתה מספרת על תגובת אימה: "ובאתי הביתה כולי מלאת דם. והיא לא הסתכלה על הדם, היא שאלה אותי איפה הייתי, למה עד עכשיו. וזה דבר בולט, ויש לי דם על החולצה, תראי, תשאלי למה…שום דבר"
גם פזית שעברה גילוי עריות על ידי אביה מספרת: "מה היא לא ראתה שהיה נכנס לי למקלחת ? מה היא לא ראתה שהיה זורק לי מילים, שהוא צובט אותי ?
ילדות שעברו גילוי עריות חיות בתוך כאוס, כל הגבולות נפרצים: גבולות הנפש, גבולות הגוף, אבא זה לא אבא, אימא לא אימא. חשוב להבין ולהזדהות עם העולם הכאוטי של נפגעות גילוי עריות על מנת לייסד ברית תרפיה שתהווה חוויה מתקנת. לא עוד סודיות והכחשה, לא עוד הסבת המבט הצידה, לא עוד שתיקה, לא עוד התעלמות, מינימיזציה, דיסוציאציה. חדרי הטיפול של אנשי המקצוע בקליניקות הפרטיות ובשירותים השונים מלאים בנפגעות גילוי עריות, שלעיתים קרובות זו הפעם הראשונה בה הן מעזות לספר את סיפורן וכמהות להכרה.
הרבה מטופלות מתחילות להרגיש טוב יותר כאשר המקור של הבעיות נחשף לבסוף:
"כשהשם – "התעללות מינית" – ניתן לראשונה לחוויה שעיצבה את חיי, קרס עולמי והתחלתי לצמוח. צירוף מלים זה אפשר לי לראשונה להרפות ממאמץ ההתקיימות ולצנוח באחת לתוך התהום ששכנה תמיד תחת רגלי. מלים אלה גילמו בשבילי הכרה (במובן של recognition), כאילו לראשונה מישהו רואה אותי. לאיש המקצוע שהעניק לי הגדרה זו הודיתי באמירה המסורבלת, היחידה שהייתה ברשותי: "זו ההתייחסות האימהית ביותר שזכיתי לה מימי". הייתה זו תחושה של אחיזה בממשי, שאפשרה לי לצנוח לתוך התהום ולהתחיל, סוף סוף, לבדוק אותה.
לקרוא לזה בשם. ואמנם התחלתי מחדש, כילד, לקרוא לדברים בשמם, להכיר מחדש את עצמי ואת העולם, לספר את סיפורי, משום שאני קיימת, קיימת מעבר לספק."
"הפלישה הכוחנית של המתעלל אל הטריטוריה האישית מובילה לחוויה של פריצוּת. השתלטות חיצונית על המקום הפנימי מובילה ל"אֵין-מקום", להפקרה אל מחוץ לכל תחום שהוא. כל עוד הייתי חסרת הגדרה כקורבן התעללות, לא הייתה לי שום אפשרות לשרוד אלא דרך העלאה של חוסר הגבולות למדרגת אידיאה נכספת."
(צביה ליטבסקי, מתוך "על הקו" – הוצאת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית תל אביב)
"דיאלוגים עם קולות נשכחים" – פרספקטיבה התייחסותית לטיפול בנפגעות גילוי עריות
טיפול מוצלח באנשים ניצולי טראומות קשות דורש עדות חומלת שמודעת לצורות השונות ולטרנספורמציות השונות של טראומה – ולתגובות שלנו לכך – על מנת להימנע מהסכנות הרווחות של הטרנספרנס/קאונטרטרנספרנס הנפוצים בטיפול עם נפגעי אכזריות אנושית. ברית התרפיה מתבססת על הבטחה שהדדיות, כבוד עצמי, וחמלה יחליפו את עריצות הבידוד והשנאה העצמית. הבעלות מחדש על הנפש, על הגוף ועל הרוח באמצעות איחוד מחדש ומציאת הקולות האבודים הנה התקווה היחידה. ללא מטפל/ת שמוכנה להיאבק עם האידיאולוגיות המופנמות של התוקף, ועם יחסי הקרבה הממאירים על מנת לסייע למטופלת להגיע לתחושה עמוקה של ערך עצמי ואישור, לא ניתן להגיע להקלה ולתיקון.
הזרם ההתיחסותי בן זמננו בתוך הפסיכואנליזה התחיל להתייחס לאתגר הקליני והסוציו-פוליטי שמעורב בהכרה ובטיפול ילדים ומבוגרים שעברו טראומות קשות. ההכנסה של הפרספקטיבות הפמיניסטיות וההתייחסות העכשווית לטראומה ולתופעות דיסוציאטיביות גרמו להגדרה מחדש של האני ( ה-self) תחת מצור. האינטגרציה אפשרה חזון חדש ויצירתי של ההדדיות החיונית באינטראקציה הטיפולית על מנת ליצור שינוי משמעותי בחייהם של מטופלים שסובלים מטראומה חמורה.
טראומה שנגרמת על ידי אנשים מופעלת מחדש באופן לא מודע(enact ) בקונטקסט חברתי והתייחסותי. מכאן שההחלמה והריפוי מתאפשרים בדרך הטובה ביותר באמצעות יחסי טיפול שכוללים מודעות חברתית, שבהם האינטראקציות שמתבססות על הדדיות, מופנמות, ושבהם הפסיכולוגיה שמתבססת על שליטה מפורקת באופן שיטתי. ההדגשה היא על היחסים החיוניים וההדדיים שבין התהליכים התוך-נפשיים, הבין אישיים והתרבותיים.
" אם אנחנו מסכימים שסימפטומים דיסוציאטיביים והפרעות דיסוציאציה קשורים כמעט תמיד לתנאים של שימוש לרעה בכוח בתוך יחסים בין אישיים של שליטה, ניצול והזנחה – בד בבד עם המרכיבים התוך נפשיים שלהם. הרי שהניתוח של הפתולוגיה של הסימפטומים, והניתוח של הפתולוגיה של היחסים החברתיים, חייבים ללכת יד ביד. באמצעות ההערכה של השתלבות הסימפטומים הדיסוציאטיביים בתוך קונטקסט תרבותי של אלימות ושל דינאמיקות שכיחות של כוח מדכא (דכאני), אנחנו לא מחמיצים או מערפלים את הנפש. אלא בכך אנחנו נמנעים מאוביקטיפיקציה חוזרת, או מקורבנות חוזרת, של נפגעי הטראומה, או מערעור על המסר שלהם, על המרדנות שלהם, ועל הצורך החזק שלהם בהכרה. בהקשר הזה מקבלת הפסיכותרפיה וכל מקצועות בריאות הנפש, את המנדט האמיתי לאתגר, ולא לחזק, את ההסדרים החברתיים הקונבנציונאליים, ולייסד מחדש חזון של צדק חברתי" (מתוך: "דיאלוגים עם קולות נשכחים", שווארץ, 2000).
האתגר בטיפול נעוץ בכך שהמטפלים חייבים להיות רגישים לדינאמיקות של כוח ביחסי הטיפול משום שהמטופלות התנסו ב abuse של כוח המשווע ביותר שיכול להיות בתוך יחסים אינטימיים. המטפלים צריכים להיזהר מן הפוטנציאל של שחזור וenactment לא מודעים של דומיננטיות, עינויים, קורבנות, סחטנות, פיתוי ובגידה בתוך פרדיגמות ההתקשרות בתוך יחסי הטיפול. המטפל/ת צריכים ליצור סביבה של חקירה הדדית, סמכות הדדית, והכרה והשפעה הדדית , מבלי להכחיש את האספקטים הא- הסימטריים של יחסי הטיפול. המחויבות היא להומניזציה ודמוקרטיזציה של יחסי הטיפול, במקום להעמיס עליהם מלכודות לא הכרחיות של סמכות עליונה או מומחיות מקצועית, כאמצעי לאתגר כיווני התקשרות ישנים, ולייסד חדשים. כל זה אינו צריך למנוע מהמטפלת לכוון, לעמת, או לתת פירושים. מרכיב מרכזי בתרפיה הפמיניסטית מכריז על כל אחת מאיתנו כמקור של ידע וסמכות.
דה-פתולוגיזציה של הסימפטומים
אסטרטגיות ההישרדות של קורבנות התעללות מינית בילדות כגון: דיסוציאציה, התמכרות לסמים, פגיעות עצמיות, התנהגויות אובדניות, התנהגויות אגרסיביות ואקטינג אאוט, גורמים לכך שהרבה מהנשים מאובחנות כבעלות הפרעת אישיות גבולית. לדברי הרמן (1994) אבחנה זו טעונה משמעות משפילה: "במקצועות בריאות הנפש משתמשים במונח זה לעיתים קרובות שלא הרבה יותר מעלבון מתוחכם". הרמן טוענת כי שימוש באבחנות אלה הנו חלק מהנטייה להאשים את הקורבן, שרווחת הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב אנשי המקצוע, שבעטייה חיפשו חוקרים וקלינאים את ההסבר לפשעיו של התוקף בתכונות קורבנו, ולא בתכונותיו הוא.
האבחון של הפרעת אישיות גבולית מתייג את הנשים כסוטות ופגומות, ובכך מחזק את הקו המסורתי של ההתייחסות לנשים נפגעות גילוי עריות כאל נשים "רעות" ו"משוגעות". מערכת דיאגנוסטית זו מאשימה את הקורבן בחוסר יכולת לארגן את חייו לאחר ניסיון חיים מחריד, מה שמאפשר לחברה להכחיש את האחריות להתעללות המינית בילדות באמצעות יחוס הבעייתיות לאישיות הפגומה של הנשים הסוטות, כמו גם, לנקוט בדרכים של נידוי אשפוז וכליאת נשים.
כיום הוכר הצורך בשינוי המערכת הדיאגנוסטית והטיפולית בנפגעות התעללות מינית בילדות. הבנת התפקיד שממלאת הטראומה המינית בילדות,יכולה לסייע להבנת הקשיים הנפשיים וההתנהגות הבעייתית, ובכך לפתוח דרכי טיפול ושיקום מותאמות, במקום שיטות ה"טיפול" הענישה והכליאה המקובלות כיום.
יחסי אמהות בנות והשפעתם על העבודה הטיפולית עם נפגעות גילוי עריות
תיאורטיקניות פמיניסטיות נסחו מחדש את חשיבותם של יחסי אמהות – בנות (כמו גם יחסי אמהות בנים) בעיצוב הזהות של נשים (וגברים). בניגוד לתיאוריות המסורתיות שדחקו את האם לרקע על ידי השתקתה (התיאוריה של פרויד, לדוגמא, שנותנת מקום מרכזי לתסביך האדיפאלי ולחשיבות האב בהתפתחות המינית של שני המגדרים). פסיכואנליטיקאיות גילו מחדש את מרכזיות הקשר עם האם על הדואליות שכרוכה בו: מצד אחד התפתחות הזהות הנשית בקונטקסט של קשר מתמשך עם האם (self in relation), וכתוצאה מכך הכרה בצורך לעשות רוויזיה בהבנת הפסיכולוגיה של נשים ,כמו גם בצורך לשנות את דרכי הטיפול בהתאם. מן הצד השני ההכרה בכעס האינהרנטי ביחסי אמהות בנות שנובע מן הקונפיגורציה המיוחדת שמתבססת על הסתירה שבין הסטטוס הנמוך של נשים בחברה, ובין כוחן כאמהות. ג'ודית הרמן ואמה הלן לואיס מתארות את הכעס הזה כ"העתקה של כעס" (displaced anger) ממקור אחר, שלא מוצא את מקורו האמיתי (הכעס על חולשת האמהות בתרבות הפטריארכאלית), ואת הכמיהה לפיוס.
הנושא של "אמהות בנות וגילוי עריות" נידון בהרחבה ביום העיון בנושא לפני שנתיים, והוא מרכזי בעבודה הטיפולית עם נשים שעברו גילוי עריות. משום שהרבה פעמים בנות במשפחות אינססטואליות מרגישות נבגדות באופן עמוק על ידי אמהותיהן, משום שהן חשות לעיתים כי "הוגשו כקורבן על מנת לרצות את הגבר מלא הכוח, והן מתעבות את אמהותיהן". המסר שהאם מעבירה הוא כי הילדה לא תוכל להימלט מתוך ההתעללות בתוך המשפחה, ושאין להן אפשרות לצפות לעזרה מנשים.
כמטפלות בנפגעות אונס בתוך המשפחה, כמו גם בנשים בכלל, ובעצמנו, אנחנו חייבות להתמודד עם חילוץ האמהות (או האמהות) מן המלכודת הרווחת בתרבות ובפסיכואנליזה של ראיית האם כאובייקט. רק האפשרות של הפיכת האם לסובייקט מיני עצמאי, שיש לה כוח ותשוקה משל עצמה, תחלץ את הבת ממלכודת החולשה, הפאסיביות והקורבנות. (ג'סיקה בנג'מין).
אגדות הילדים: שלגיה, סינדרלה והיפיפייה הנרדמת משקפות את דמות האם המגבילה, התחרותית עם הבת, וזו שהופכת אותה לשפחה. הפתרון באגדות הילדים, ליחסי האם עם הבת היא בדמות הנסיך שמרים את הבת הגיבורה, ומייצג לא רק הגשמה מינית, אלא גם המלטות ממצב האישה הנחות. כל בת מעודדת על ידי הפנטזיה שהיא תהיה יוצאת מן הכלל, בכך שכנסיכה היא תבחר על ידי הגבר להיות מורמת מעל העבדות של הקיום הנשי, העבדות שבה נתונה האם. לדברי הרמן ולואיס, הפופולאריות של אגדות הילדים בימינו, מעידה על חשיבות הזעם של הבנות כלפי אמהותיהן, והניסיון שלהן להסתמך על גבר חזק לצורך הצלתן.
עם הקונפיגורציה הזו של הכמיהה לאמהות, הכעס עליהן, וחוסר האמון באפשרות לקבל עזרה מנשים, אנחנו מתמודדות בחדר הטיפולים. גם כאן המשימה אינה קלה: כיצד להתמודד עם יחסי אמהות – בנות מבלי להיתפס ל"האשמת האמהות" הרווחת כל כך בספרות המקצועית המסורתית על גילוי עריות, שמהווה פן נוסף בנטייה להכחיש את אחריות האבות למעשיהם ? בד בבד עם מתן ההכרה לכעס המובן של הבנות על אמהותיהן, ואובדן האמון באמהות ובנשים מטפלות בכלל ? כל זאת בזמן שאנו מתקשות לתת מקום לילדה הקטנה שבתוכנו, זו הפגועה והמורעבת לאהבת אם, ואנחנו, כמטפלות, כל כך מנוסות בהכחשת הצרכים שלנו, ובניתוק (דיסוציאציה) מהכאב שכרוך בהכרה באובדן הזה, ובגעגועים לאמהות.
קצרה היריעה מלפרט את מורכבות ההתמודדות הזו, אביא רק דוגמא טיפולית אחת:
לאחר שנים בהן התמודדנו עם דה- אבליואציה קשה שלי על ידי עפרה, מטופלת שעברה התעללות מינית על ידי אביה, היא אומרת לי: "את יודעת, אני מודה לך שאת לא כמו אימא שלי. היא תמיד עודדה אותי לוותר, לבטל את עצמי. את מעודדת אותי לא לוותר על עצמי, לשמור על עצמי… ספרתי לחברה שלי שהמטפלת שלי מלמדת אותי אלף בית, איך לדבר, איך לבטא מה אני מרגישה. ואני הרי אישה אינטליגנטית, תמיד חשבתי שאני יודעת הכול".
לדברי איריגריי קשרי הזהות בין אמהות לבנות הם המקום הזנוח ביותר בחברות שלנו. כיום רק האם יכולה לעסוק בהקניית זהות של בת לביתה או לבנותיה. לדבריה, גם אנו שרכשנו מודעות גבוהה יותר לשאלות שקשורות בצרכים של השחרור שלנו, יכולות לחנך את אמהותינו או זו את זו.
עבודה סוציאלית וגילוי עריות
ספרות מקצועית ענפה כיום מתעדת ממצאי מחקרים שמראים כי טיפול בגילוי העריות מהווה בסיס מרכזי בהחלמה של נשים שנמצאות בסוגים שונים של מצוקה כמו: החלמה מעיסוק בזנות, החלמה מהתמכרויות, נשים מוכות, נערות בורחות מהבית, נשים בכלא, הפרעות אכילה, מחלות נפש ועוד. עובדות סוציאליות נמצאות, פעמים רבות, בצמתים מרכזיים של התמודדות עם המצוקות האלה. בהרבה מקרים קיימת התעלמות מהרקע של הנשים, ומהסיבות שהובילו אותן למצוקות הקשות.
ההכרה בשורשים של הסימפטומים הקשים, ומתן מענים לטיפול בגילוי העריות, חיוניים לצורך פיתוח דרכי טיפול, מניעה והתערבויות שיתנו מענים אמיתיים לצרכים של קורבנות גילוי עריות, מבלי לשחזר את יחסי ההתעללות, השליטה וההדרה שבהן הן כל כך מורגלות.
החלמה
למעלה מעשרים שנים אני עובדת עם נשים נפגעות גילוי עריות, ולעיתים גם טראומות קשות של רה-ויקטימיזציה כמו זנות, אונס וכדומה. בכל פעם אני מתרגשת מחדש מיכולת ההחלמה המופלאה של הנשים. מצבן באמת משתפר, הן קמות מהריסות חייהן, מחברות את החלקים שהתפצלו, ומשקמות את חייהן את היחסים האינטימיים, את האמהות, את התקווה, ואת האמון בבני אדם.
הסיפור של אנה או./ ברתה פפנהיים המטופלת של ברויאר הוא אחד מסיפורי ההחלמה המופלאים שכולל, כמו בהרבה מקרים של החלמה מטראומה של התעללות מינית בילדות, גם שליחות חברתית.
הקונטקסט החברתי של ההחלמה.
יש עוד הרבה נושאים חשובים לדבר עליהם בהקשר של טיפול פמיניסטי : לדוגמא החשיבות של טיפול קבוצתי, שמהווה כלי מרכזי לטיפול בנשים עקב כל שהקבוצה מהווה "מרחב מעבר"
(Transitional space) שבתוכו הפרידה הזמנית מחיי היום יום מאפשרים לנשים הזדמנות לאינטגרציה. גם הפרוש מחדש (רוויזיה) הפמיניסטית למושג ההעצמה כתהליך הדדי של גילוי כוח משותף, ולא כוח במובן של שליטה.
סוף דבר
לצורך סיכום איעזר, כמו לאורך כל ההרצאה, בדבריהן של וירג'יניה וולף וג'סיקה בנג'מין :
"אבל כאשר התחלתי לעיין בנושא…ראיתי עד מהרה כי…לעולם לא אוכל להגיע לכלל מסקנה. לעולם לא אוכל למלא את החובה, שהיא, כך מסתבר לי, חובתו הראשונה של כל מרצה – להושיט לך לאחר דיבור של שעה גוש זהב גולמי של אמת טהורה שתוכלי לארזו בין דפי מחברותייך ולהשאירו לעולם על מדף האח. בסך בכל יכולתי רק להביא לפניכן דעה בנקודה אחת"[1] החשיבות המכרעת של הפרספקטיבה הפמיניסטית בטיפול בנפגעות גילוי עריות. להראות לכן, כמידת יכולתי מדוע אני טוענת כך, ולהצטרף לדבריה של הפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית ג'סיקה בנג'מין:"המסקנה שלי היא גם צנועה וגם אוטופית. ההחייאה מחדש של הכרה הדדית (mutual recognition) אינה בבחינת גאולה סופית, או "סוף עידן הפר-היסטוריה". אלא היא חלק הכרחי של תהליך מתמשך של שינוי אינדיבידואלי וחברתי. השאיפה לכך משמעותה קבלה של חוסר העקביות הבלתי נמנע, והלא מושלם של מאמצינו, מבלי לזנוח את המשימה. פמיניזם, למרות שהרבה חושבים את ההיפך, פתח אפשרות חדשה של הכרה הדדית בין גברים ונשים. הפמיניזם אפשר לנשים ולגברים להתחיל להתעמת עם הקשיים שעומדים ביסוד ההכרה באחר, לחשוף את הגעגוע המכאיב למה שנמצא מן העבר השני של הקשיים הנוכחיים. לנסות ולהבריא את ההכרה בחיים הפרטיים משמעותו לראות שהאישי והחברתי קשורים זה בזה, ולהבין שאם נחנוק את הגעגוע הפרטי שלנו להכרה, נחנוק גם את התקווה לטרנספורמציה חברתית."[2]
עבודה טיפולית עם נשים נפגעות גילוי עריות מחייבת מומחיות וידע מקצועי עקב המורכבות של הבעיות והמצבים הנפשיים עימם הנשים מגיעות לטיפול. יחד עם זה ניסיתי להדגיש בפניכן את חשיבות של מה שכל אחת מאיתנו יכולה לעשות: לגייס את היכולת האמפטית שלנו כנשים שנפגעות מנזקי הפטריארכיה, בדיוק באותן דרכים בהן נפגעו המטופלות שלנו, על מנת לחוות ביחד עם המטופלות תהליך הדדי של צמיחה, החלמה והעצמה.
גילוי עריות זה הרבה דברים. בשבילי גילוי עריות זה פמיניזם, משום שכאשר התחלתי לעבוד לפני למעלה מעשרים שנים עם נשים בכלא, והתחלתי לשמוע את סיפורי גילוי העריות הקשים שהנשים שם מספרות, הבנתי שהסיפורים שלהן משקפים כבמראה את סיפורי שלי. גם אם לא נפגענו כולנו על ידי גילוי עריות קונקרטי, הנחיתות של כולנו מושפעת ונאכפת על ידי האלימות הפושה כנגד נשים וילדות.
ההכרה בפגיעוּת האישית שלנו כנשים מאפשרת את היכולת להיות אמפטית כלפי המטופלות' מבלי להכחיש, ומבלי להשליך עליהן את החרדה שלנו מפני הפגיעוּת שלנו,או את ההכחשה של "הילדה הקטנה" שבתוכנו, זו שמורעבת לכוח וטיפוח אימהיים.
עלינו לגייס את האומץ להקשיב ולשמוע, כי בכל פעם שנדמה כי כבר שמעת את הנורא מכל מתברר שיש עוד זוועה אנושית שלא יכולת להעלות על הדעת. האומץ להתבונן נכוחה ביחסי גברים ונשים, במשמעות של יחסי שליטה, ובצורך שלנו להיות "נשלטות" (הכוונה פרוש מחדש של המזוכיזם הנשי ככניעה לאחר בעל הכוח שיש לו את הסמכות ואת התשוקה (האב), עקב כך שבנות אינן יכולות לקבל את הכוח הזה לעצמן בגלל א-סימטריה ביחסי ההורות בתרבות).
עלינו לנסות להמציא שפה חדשה ולייסד מחדש, ביחד עם המטופלות, את הכוח הנשי האבוד. זה שנגזל מאיתנו, זה שאין לו סימבולים וסובלימציות בתרבות הגברית השלטת. עלינו לפעול ביחד למען ההחלמה, ולמען ריפוי של מערכות יחסים בין אמהות לבנות, בין נשים וגברים, ובין נשים לנשים.
את הדרך הזו אנחנו חייבות להמשיך ביחד: "אני, את, אנחנו".
[1] וירג'יניה וולף, חדר משלך
[2] ג'סיקה בנג'מין Bonds of love.