"הסרסור שלי לא היה צריך ללמד אותי כלום אבא לימד אותי הכול בבית" – גילוי עריות כגורם מרכזי בהתדרדרות של נשים ונערות לזנות, סמים ועבריינות – ד"ר ענת גור

"הסרסור שלי לא היה צריך ללמד אותי כלום. אבא לימד אותי הכל בבית"

גילוי עריות כגורם מרכזי בהתדרדרות של נשים ונערות לזנות, סמים ופשע

ענת גור

פרק מתוך הספר: זליגמן, צביה., וסולומון, זהבה. (2004). הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות. הוצאת הקיבוץ המאוחד/מרכז אדלר. עמ' 457-482.

 

"גילוי עריות הוא הטירונות של הזנות. גילוי עריות הוא המקום אליו אתה שולח את הילדה ללמוד איך לעשות את זה… היא נמצאת שם ואין לה מקום אחר ללכת אליו. היא עוברת הכשרה. וההכשרה היא ספציפית וחשובה: היא לומדת שאין שום גבול אמיתי לגוף שלה. על מנת ללמוד את זה היא מוערכת רק על סקס. היא לומדת על גברים את מה שעבריין המין מלמד אותה. אולם גם זה אינו מספיק כדי להתדרדר לזנות. היא בורחת מהבית והיא בחוץ ברחובות, חסרת בית. עבור רוב הנשים כל הסוגים האלה של ההתעללות צריכים לקרות כדי שהן יעסקו בזנות" (דבורקין, 1993).

 

 הקדמה

הקשר שבין היסטוריה של התעללות מינית וגילוי עריות ובין התדרדרות של נשים לזנות, התמכרות לסמים ועבריינות הולך ומתברר בשנים האחרונות. מחקרים וניסיון קליני מתעדים אחוזים גבוהים, המגיעים עד ל – 90% , של היסטוריה של התעללות מינית בקרב אוכלוסיית הנשים העברייניות, המכורות לסמים והעוסקות בזנות.

ניסיון קליני מלמד על מציאות דומה. לפני כ- 18 שנה התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בכלא נווה תרצה – כלא הנשים היחיד בישראל. נוכחתי לדעת כי נשים רבות ספרו סיפורי זוועה על ילדותן וחייהן בתוך המשפחה. שם, בכלא, למדתי להבין את הסיבות שהביאו נשים אלה לכלא, לזנות ולסמים. הבנתי כי לא מדובר בבעיה פרטית של נשים סוטות, אלא בבעיה חברתית של כלל הנשים בחברה המובנית על פי תפיסה פטריאכלית.

על מנת לטפל בבעיה זו של נשים במצוקה יש להבין את ההשפעות ארוכות הטווח של גילוי עריות, אלימות, והתעללות בילדות על חייהן של נשים בוגרות. חשוב גם להבין את המבנה החברתי שמבנה ומנציח את הניצול המיני בתוך המשפחה, ועומד לצד המתעללים באמצעות השתקת הקורבנות, תיוגן, הענשתן וכליאתן במוסדות סגורים, בתי כלא ומוסדות פסיכיאטריים.

ניתן לבנות תוכניות טיפול ושיקום לנשים שהתדרדרו לזנות לסמים ולעבריינות, ולהציע תוכניות מניעה, רק על סמך הבנה עמוקה של ההיסטוריה האישית של הנשים בשילוב עם הבנת הקונטקסט החברתי שבתוכו הן חיות.

 

 שכיחות של היסטוריה של גילוי עריות בקרב זונות, מכורות ועבריניות

מחקרים רבים שנעשים בשנים האחרונות מתעדים את השיעורים הגבוהים של היסטוריה של גילוי עריות והתעללות מינית בקרב אוכלוסיות נשים שעוסקות בזנות, נשים בכלא ונשים מכורות לסמים.  יחד עם זאת ישנו עדיין פער בין שעורי הדיווח על התעללות מינית שנמצאים במחקרים השונים ובין הממצאים הקליניים. מתברר כי הממצאים במחקרים נמוכים מהנתונים העולים בשיחות טיפוליות עם הנשים. פער זה נובע מכך שתופעת ההתעללות המינית בילדות בתוך המשפחה קשורה בסודיות,הכחשה, בושה, אשמה, הדחקה ודיסוציאציה. לכן קיים תת דיווח על אלימות מינית. בעיה נוספת המקשה על נשים לדווח על אלימות מינית כלפיהן היא תופעת "האשמת הקורבן", שמונעת מהרבה נשים לספר על ההתעללות שעברו.

כמו כן, אוכלוסיית הנשים שהתדרדרו לחיים שוליים הנה אוכלוסייה מנותקת, חסרת אמון בסיסי, ונתונה לעיתים תחת השפעת סמים. קשה מאוד ליצור קשר עם הנשים ולתעד במחקר את הממדים המדויקים של שיעורי ההתעללות המינית. לדוגמא, במחקר שעוסק ברקע הטראומטי של נשים שעוסקות בזנות נמצא שיעור נמוך של היסטוריה של התעללות מינית. החוקרים מסבירים כי החשיפה של ההתעללות המינית מכאיבה מדי לנשים עקב המצב הטראומטי המתמשך סביב העיסוק בזנות, ועל כן נמנעות מלדווח. כמו כן, כשם שהסבירה אחת הנשים במחקרם מדוע לא דיווחה על גילוי העריות שעברה: "משום שלא היתה (בהתעללות) הפעלה של כוח, וחוץ מזה אפילו לא ידעתי מה קורה, לא ידעתי שזה היה מין". ( Farley & Barkan, 1998).

על בסיס הניסיון הקליני שלי ושל קולגות, למעלה מ – 90% מהנשים בכלא עברו התעללות מינית על ידי אדם קרוב בילדותן. רובן סבלו גם התעללות פיסית, נפשית והזנחה. מחקרים בקרב אוכלוסיית נשים בכלא מגלים בהתמדה שיעור גבוה של התעללות מינית בילדותן ובבגרותן Sultan et al, 1988)). בארה"ב נמצא כי למעלה מ- 70% מהנשים שנחקרו בכלא בצפון קרולינה (Sultan & Long, 1988) דיווחו על סוג מסוים של התעללות מינית בילדותן או בבגרותן. במחקר אחר על כלא נשים בניו יורק (Division of Program Planning, 1985  אצל Sultan & Long, 1988 ) דווח על 60% מהאסירות שהיו קורבנות של התעללות מינית, וכמחציתן נאנסו בהיותן צעירות. מחקר עדכני (Singer et al, 1995) מצא כי 81% מאוכלוסיית הנשים בכלא בארה"ב דיווחו על התעללות מינית בילדותן או בבגרותן. מחקר אחר מצא כי 70% מהנשים בכלא דיווחו על התעללות פיסית בילדותן, ורק 59% דיווחו על התעללות מינית (בראון מילר ומגוין 1999). מחקר השוואתי שבדק שיעור התעללות מינית בילדות בקרב אוכלוסיית נשים שלא הגיעה לכלא, מצא כי הסיכוי להיסטוריה של גילוי עריות בקרב נשים שהגיעו לכלא על עבירות סמים גדול פי חמש לעומת נשים שלא הגיעו לכלאHirsh, 2001) (. המחקר של הירש (2001) על נשים עם הרשעות שקשורות בסמים מצא כי 78% מהנשים דיווחו על התעללות מינית בילדותן. צוות המטפלים בתוכנית לכישורי הורות של נשים בבתי כלא בארה"ב דיווח כי ל – 93% מהנשים המשתתפות בתוכנית יש היסטוריה של התעללות מינית (רות בריגם, אחראית על חינוך להורות ותכנון משפחה, קומוניקציה ישירה, 16 ביוני 1998, אצל Hirsch 2001).

במחקר שנעשה לאחרונה בכלא הנשים בישראל (לטה, 2000) נמצא כי "לא הייתה בין הנחקרות אחת שלא חוותה טראומה." (עמוד 116). נשים בכלא דיווחו על התעללויות קשות כמו "קשירה לכיסא והכנסת אצבעות לפות כדי לבדוק בתולין, חתכים באמצעות כלים חדים במקומות נשיים בגוף, גזירת שיער הנחקרת" וכדומה. (שם, עמוד 116).

השעורים הגבוהים של היסטוריה של גילוי עריות בקרב נשים מכורות לסמים תועדו במחקרים רבים  ( Glover et al., 1996; Pearce & Lovejoy, 1995). ההערכה במחקרים השונים הנה כי בין מחצית לשני שליש מהנשים המכורות הנן עם היסטוריה של גילוי עריות (Glover-Graf & Jaikowski, 2001). מחקר של 105 נשים מכורות לקראק מצא כי 61% מהן דיווחו על התעללות מינית בילדות (Boyd, 1993 אצל Hirsch, 2001). מחקר אחר מצא כי 74% מהנשים שמכורות לסמים היו עם הסטוריה של התעללות מינית (Copland & Hall, 1992).

הנתונים הקליניים, מעבודה טיפולית עם נשים מכורות, מראים על שיעורי גילוי עריות גבוהים יותר מאשר במחקרים. לדוגמא בתוכנית טיפולית שכוללת מגורים לנשים מכורות לסמים, אמהות עם ילדים דווח על 85% מהנשים שדיווחו על התעללות מינית ופיסית לפני גיל 18 (Hirsch 2001).

מחקרים מראים כי לרוב הנשים שעוסקות בזנות יש היסטוריה של התעללות מינית בילדות (Belton, 1992; Simons & Whitbeck, 1991; Giobbe, 1990; Bagley & Young, 1987; Silbert & Pines, 1981, 1983; James & Meyerding, 1977  ).   במחקר של פרלי וברקן דווחו "רק" 57% מהנשים שעסקו בזנות כי עברו אינססט. מחקר בקרב נשים ונערות שעסקו בזנות מצא כי 70% מהזונות קשרו ניצול מיני מוקדם והתעללות מינית ופיסית להחלטתן לעסוק בזנות (פטרס, סילברט ופיינס, אצל Sultan & Long, 1988).

היסטוריה של ריבוי תוקפים והתעללות חוזרת ונשנית ומתמשכת שכיחה מאוד בקרב נשים שעוסקות בזנות. במחקר של סילברט ופיינס (1983) נמצא כי  60% מהנשים שעסקו בזנות עברו התעללות מינית בילדותן על ידי שני מתעללים בממוצע, במשך תקופה ממוצעת של 20 חודשים. שני שליש מהנשים נאנסו על ידי האב או תחליף אב: 33% על ידי אב ביולוגי, 30% על ידי אב חורג או אב במשפחה אומנת, ו 4% על יד גבר שחי עם אימן. 28% עברו התעללות מינית על ידי אח, 17% על ידי דוד ו 15% על ידי קרוב משפחה אחר.

 

 יחסי הגומלין בין גילוי עריות, התמכרות לסמים, זנות ועבריינות

ההשלכות של ההתעללות המינית בילדות מובילות נפגעות גילוי עריות לתוך מעגל סגור של זנות, סמים ופשע. הילדה-נערה שעוברת התעללות מינית על ידי אביה, אביה החורג, או קרוב אחר, בורחת מהבית ברגע שהיא יכולה כדי להימלט מההתעללות, ונאלצת לעסוק בזנות כדי לשרוד. היא מתחילה להשתמש בסמים כריפוי עצמי, ונאלצת למכור סמים על מנת לממן את צריכת הסמים.

קשה להבחין מה קדם למה הסמים או הזנות. הסמים משמשים הקלה לכאב הנפשי שכרוך בהתעללות המינית בילדות. הזנות משמשת אמצעי לכסף מהיר על מנת לממן את השימוש בסמים. הסמים מסייעים להפחתת הכאב וההשפלה הכרוכים בעיסוק בזנות. קשה לעסוק בזנות ללא סמים, וקשה לממן את הסמים ללא עיסוק בזנות. העבריינות היא פועל יוצא של עיסוק בזנות והתמכרות לסמים משום ששניהם אינם חוקיים.

על מנת להבין את הקשר שבין גילוי עריות לעבריינות, סמים וזנות בקרב נשים יש להבין את הדינמיקה החברתית והנפשית המעצבת את ההתדרדרות (Dembo et al., 1993; Widom, 1989).

 

הקשר שבין גילוי עריות לעבריינות

כיום ברור כי הניסיון להבין את הדינמיקה של האישה העבריינית, ואת הסיבות שהובילו אותה לחיים בשולי החברה קשור בהבנת הקורבנות ההסטורית שלה (Faith, 1993, אצל Harden & Hill, 1997). תופעות הלוואי של התעללות מינית בילדות מביאות נשים לקונפליקט עם החוק (Haney, 1997). (וידום אצל Haney et al, 1997 ) מצא שנערות שעברו התעללות נוטות, יותר מנערות שלא עברו התעללות, להסתבך עם החוק. במחקר אחר, לייק (1993 אצל Haney et al, 1997) מדווח כי התעללות מינית ופיסית בילדות קשורה עם כניסה מוקדמת לעולם הפשע, ועם פעילות עבריינית יותר מגוונת .הסטוריה של התעללות מינית בשילוב עם דיכוי גזעי או חברתי, עוני והוצאה מהבית או מבית הספר גורמים לכך שנסיונות ההשרדות של נערות עם רקע דומה יהפכו לעברייניים (Arnold, 1994אצל  Katz, 2000 ).

 

בריחה מבתים מתעללים

הדרך לעבריינות מתחילה בהרבה מהמקרים בתחילת גיל ההתבגרות כאשר נערות בורחות מבתים מתעללים פיסית, מינית ונפשית. את הבריחה מהבית ניתן להבין הן כדרך המיידית והיחידה להפסקת האלימות, כמחאה נגד הניצול וכבקשת עזרה. מחקרים מראים כי יציאה מהבית בגיל ההתבגרות לחיי רחוב שמה את הנערות בסיכון גבוה להתדרדרות לעבריינות (Withbeck, Hoyt, & Yoder, 1999). שנים רבות סרבו אנשי המקצוע סרבו לראות את "הכתובת שעל הקיר"  (טנא, 1991), ויחסו הפרעות נפשיות ואישיותיות לנערות בורחות מהבית, מבלי להזכיר כלל את גילוי העריות כסיבה לבריחות מהבית (מור-ברק ושרלין, 1983). הנטיה היתה להחזירן לביתן, כדברי אסירה שעשתה נסיונות חוזרים ונשנים לברוח מהבית:

"לא רציתי לחזור הבייתה, רציתי להשאר בקיבוץ. אבל לא עזר שום דבר לאף אחד, כי הייתי קטינה והוא אבא שלי. חזרתי הבייתה, וזה היה היום השחור בחיי. ניסיתי לברוח מהבית, ואבא תפס אותי ושבר לי את שתי הרגליים כדי שלא אוכל לברוח שוב. הוא לא שלח אותי לבית הספר בטענה שאני הולכת רק לחמם את הכסא…" (תוקי, עתון כלא נוה תרצה, יולי 2001).

רשויות אכיפת החוק מתייחסות לנערות הבורחות כאל עברייניות, ולאחר שהנסיונות להחזירן לבתים המתעללים לא עולים יפה, והן ממשיכות לברוח, הן עלולות להכלא במוסדות סגורים. כאשר הנערות מגיעות למערכת המשפט הן מופלות לרעה עקב העמדות הפטראיכליות הרווחות בחברה המנסות להגן עליהן, מפאת מיניותן, באמצעות החמרה בעונשיהן (O`Hara Pepi, 1998). רוב העברות עליהן נשפטות הנערות אינן חמורות או אלימות. הן סובלות משיעור גבוה של מעצרים, ועונשים ממושכים יותר מאלו של נערים עבריינים. צ'סני-לינד (1973, 1974) מתעדת כיצד נערות, בשונה לנערים, עלולות להיכלא ולהיות מתויגות כעברייניות כאשר ה"עבירות" הנן התנהגות מינית לא מקובלת, או "הפקרות מינית" שאופייניות לנפגעות גילוי עריות.

לדברי צ'סני-לינד ושלדן (1992): "חוקים שנכתבו כדי להגן על אנשים צעירים, הופכים, במקרה של נערות אלו, את אסטרטגיות ההשרדות שלהן לעברייניות. אם הנערות מתמידות בסרובן לחזור לבית בו הן עוברת התעללות, הן נלכדות במערכת המשפטית של הנוער, שיש לה מעט אלטרנטיבות חוץ ממאסר" (עמ' 91).

רובן המכריע של תוכניות השיקום לנערות עברייניות משקיעות תשומת לב מעטה ביותר לזיהוי הגורמים שהביאו להתנהגותן העבריינית. במוסדות הטיפוליים מרבים לנקוט בגישה התנהגותית שתכליתה הצבת גבולות, ולימוד שליטה בכעסים. גישה זו אינה מקנה לנערות יכולת לביטוי רגשותיהן. כשלונה של גישה זו צורם במיוחד כאשר מדובר בנערות שחוו התעללות מינית בבית. מרבית התוכניות מתעלמות לחלוטין מהסטורית החיים של הנערות, וכשהן מגלות התנהגות נאותה בצורת דיכוי הרגשות הן מתוגמלות בכך שהן נשלחות בחזרה לביתן, במקרים רבים היישר לזרועותיו של האדם המתעלל O`Hara Pepi, 1998)).

כליאה של נערה בגיל ההתבגרות במוסד סגור מתייגת אותה כעבריינית בשל היותה בגיל שבו תהליך עיצוב הזהות נמצא בעיצומו. לכן קיים סיכון גבוה שנערה שנכלאת בגיל ההתבגרות תפתח דימוי עצמי של עבריינית. על פי גיליגן (1991) בגיל ההתבגרות ובשלב הבגרות הצעירה מאבדות הנערות את קולן. תהליך זה של התכחשות לקול הפנימי האינטואיטיבי, מתחולל בנשים כתגובה לנורמות הרווחות ביחס למקומן בחברה. נערה שחווה מודל חיקוי חסר או שלילי אינה יכולה לעמוד במשימה ההתפתחותית של גיל ההתבגרות ולמצוא את מקומה במערכת החברתית הסובבת אותה. היא נוטה להתחבר עם קבוצות שוליות, אולם פגיעותה וחסכיה הופכים אותה לקורבן בשנית. החסכים הרבים שדרכם נחווה העצמי, עקב ההסטוריה של ההתעללות, והעדר מודלים טיפוליים הולמים במערכת השפיטה והענישה לנערות, מונעים מהנערה לתפוס את עצמה כבעלת כוחות ויכולות. כתוצאה מכך היא מתקשה לפתח יכולת מוסרית, להמנע מהתנהגות עבריינית ולקחת אחריות על מעשיה (O`Hara Pepi, 1998).

 

חסר-בית של נשים ונערות

חסר-בית הוא גורם מרכזי בהתדרדרות של נערות ונשים לזנות, התמכרויות ופשע. חסר-בית קשור באופן ישיר לגילוי עריות. גילוי עריות מתרחש בתוך הבית, ובתוך המשפחה שהנם המקומות הפיסיים והסימבוליים שאמורים לספק את הבסיס לתחושות של בטחון אישי והגנה, שחיוניים לפיתוח תחושה של חוסן נפשי. הפרה של המסגרת הבסיסית שאמורה לספק הגנה ובטחון יוצרת עיוות בתפיסה של הילדה לגבי משמעות המושג בית.

ילדה שגדלה בבית שבו היא נפגעת מהתעללות הופכת להיות חסרת בית באופן סימבולי וקונקרטי . כפי שאמרה רחל, שעברה התעללות מינית ונפשית על ידי אביה, בשיחה טיפולית: "אני בעצם הומלסית, אני מרגישה כמו הומלסית, אף פעם לא היה לי ממש בית כשהייתי ילדה" (דברים שנאמרו כתגובה לחלום בו חלמה כי היא מקדימה לקבוצה טיפולית במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ונרדמת שם באחד החדרים).

פעמים רבות, קורבנות גילוי עריות חרדות מפני שהייה בתוך בית. נשים אלה בוחרות, פעמים רבות, לחיות ברחוב בו הן נמצאות עם הרבה אנשים, ואינן חשופות, לכאורה, לסכנה של שהייה עם מתעלל בתוך בית. באופן אבסורדי חיים ברחוב לא רק שאינם מגינים מפני קורבנות נוספת, אלא מתגברים אותה. ידוע כי נשים החיות ברחוב הופכות להיות קורבנות חוזרים ונשנים לאונס ואלימות.

כאשר מטפלים בנשים ונערות חסרות בית חשוב להבין את הדינמיקה הנפשית של "חסר-הבית". פעמים רבות, הנסיונות של גורמי הרווחה לסייע במציאת פתרון דיור, ללא התיחסות לקונטקסט של גילוי עריות, יכשלו, והנשים תחזורנה לרחובות. הדבר מחזק את הסטיגמה של "בחירה" בחיי רחוב, זנות ופשע. "נתנו לה כבר כמה דירות, אבל היא חוזרת שוב ושוב לרחוב. כנראה שטוב לה שם" (דברי עו"ס מטפל ברשות מקומית). גם מוסדות סגורים הבנויים באופן היררכי וסמכותי מזכירים את הבית המתעלל, יוצרים אנטגוניזם בקרב הנשים והנערות, ונכשלים בפתרון הבעייה.

 

התחברות לחברה שולית

ילדה שעוברת התעללות מינית בתוך המשפחה חשה עצמה שונה, חריגה, פגומה ובעלת ערך נמוך. כתוצאה מכך היא מתקשה להמשיך ולתפקד במסגרות נורמטיביות כמו מסגרות לימוד ומסגרות חברתיות.

בחברה השולית והעבריינית היא חשה שייכות עקב כך שגם האחרים הנם "אאוטסיידרים" או פגומים כמוה. מחקר על נערות חברות כנופיות הראה כי מעורבותן בכנופיה ספקה להן הקלה מקורבנות מוקדמת, מרגשות שליליים, וממצבים חברתיים של חוסר אונים. הנערות מחפשות בכנופיות הגנה מפני האלימות של המשפחה והחברה כלפיהן. (Joe & Chesney-Lind, 1995, p. 425). אולם נשים חברות תת תרבות של פשע ממשיכות להיות קורבנות בתוך הכנופיות ובעולם הפשע (Curry, 1998; Miller, 1998; Potillos & Zats, 1995  ). כך שהמפלט שהנערות מקוות למצוא מנציח את המקום שממנו באו.

 

חירגון (Acting Out) ואגרסיביות

נשים עם הסטוריה של התעללות מינית נוטות להתקפי זעם, תוקפנות והתנהגות הרסנית כלפי עצמן וכלפי הסביבה (נוי, 2000). עקב חווית גילוי העריות התחושה הפנימית של הילדה היא של היותה רעה, מלוכלכת ופגומה. תחושה זו דוחפת אותה לשחזר תחושות אלה באמצעות התנהגות מרדנית ועבריינית בבגרותה.

אלימות מאפיינת גברים יותר מנשים. נשים, בדרך כלל, אינן מבצעות פשעים חמורים או אלימים כמו רצח, שוד מזוין או אונס. הן מגיעות לכלא עקב עבירות הכוללות התפרצויות זעם, איומים ותקיפות כלפי גורמי ממסד. נראה כי הממסד נתפס על ידן כיצוג של המשפחה הפטריאכלית, ושל האב המתעלל, ולכן קיים חוסר אמון וצורך לפגוע בממסד כנקמה על ההתעללות בילדות. בנוסף, תחושות של תסכול, חוסר אונים וחוסר כוח מייצרות מצב שבו האישה נדחפת להתנהגויות של חירגון: גניבות, תקיפות, איומים וכדומה. וכך היא נותנת ביטוי חיצוני למציאות הפנימית השלילית של זעם עצום ותחושה של היותה רעה ופגומה.

הקשר בין התנהגות אלימה לתחושת כעס ובהלה אצל נשים עולה ממחקרים המראים כי מרבית הנשים שהרגו לאורך ההסטוריה הרגו גברים מתעללים, או ולד שנולד כתוצאה מאונס, או גילוי עריות (ג'ונס).

דוגמאות:

1. במכתב שכתבה לבתה כרמלה המרצה כיום מאסר של שנתיים וארבעה חודשים בגין תקיפה של אביה, מתעדת אמא שלה (שהייתה עדה להתעללות המינית הממושכת שעברה על ידי אביה, אולם הייתה חסרת אונים כנגדו), את התקיפה שהובילה את בתה בכלא: "עד שלא יכולת לסבול את זה יותר. לא הייתי בבית אבל השוטרים סיפרו לי מה קרה. עבדת במטבח על יד הכיריים והכנת חביתה. הוא בא מאחורייך, הרים לך את השימלה, והתחיל – אני אפילו לא יכולה להגיד מה. כבר לא יכולת לסבול את זה יותר, ושפכת עליו שמן רותח. לקחו אותו לבית חולים ואותך למשטרה. תקיפה הם קראו לזה, ואמרו שהיית צריכה להתלונן במשטרה. את קבלת שנתיים וארבעה חודשים, והוא קיבל שש שנים…" (מתוך המכתב "סליחה כרמלה", עיתון כלא נווה תרצה, 2001).
2. דוגמא נוספת לאישה שיושבת בכלא בגין הריגה היא וואפא שנשפטה לשנתיים מאסר. וואפא, כבת 19, בת למשפחה ערבייה נוצריה, הייתה סטודנטית באוניברסיטת חיפה. היא אולצה לקיים יחסי מין בניגוד לרצונה על ידי חבר של אביה. להערכת המטפלים וואפא עברה התעללות מינית מוקדמת בתוך המשפחה, אולם היא מתקשה עדיין לדבר על כך. היא נכנסה להריון, אולם לא ידעה על היותה בהריון. בוקר אחד היא חשה כאב עז בבטנה והלכה לרופא בקופת חולים. כאשר המתינה לרופא התגברו הכאבים והיא נכנסה לשרותים ושם ילדה לתדהמתה בת. וואפא זרקה את הולד מן החלון וגרמה למותו.

התנהגות עבריינית של נערות ונשים היא, אם כן, לעתים קרובות, ביטוי של כעס, תסכול, פחד, יאוש וביטוי בוטה של התחושה הפנימית של "ילדה רעה", ואינה בגדר תת תרבות עבריינית ומקצועית שמאפיינת גברים בפשע.

 

עוני ופגיעה בכישורי תפקוד בחיים נורמטיביים

התעללות מינית בילדות פוגעת ביכולות, בכישורים ובתפקוד של הקורבנות והופכת אותן לפגיעות במיוחד לעוני, דבר המגביר את הסיכון להתדרדרות לחיי עבריינות. חוסר היכולת לתפקד בלימודים, בשל בעיות ריכוז וקשב המאפיינות ילדים שעברו טראומה ממושכת, מסביר את החסכים הגדולים בהשכלה הבסיסית. מאפיין נוסף הוא פער בין היכולת האינטיליגנטית הפוטנציאלית, שהיא תקינה בדרך כלל, ובין היכולות האקטואליות שהן נמוכות. ליקויים אלו, שמאפיינים קורבנות גילוי עריות, פוגעים ביכולות לתפקד בהיבטים השונים של חיי היום-יום: עבודה, כישורי השתכרות, אמהות ("אני מתביישת לשבת עם הילדה להכין שיעורים שלא תראה שאני לא יודעת כלום"). פגיעה זו בכישורי החיים היא אחת הסיבות להתדרדרות של נשים לחיים עבריינים, ולקושי שלהן להשתקם ולתפקד בחברה הנורמטיבית.

מחקרים הראו כי קיים קשר בין עוני של נשים, עקב העדר כישורים לפרנס את עצמן ואת ילדיהן, ובין ביצוע עבירות (Carlen, 1986; Heidensohn, 1987). אחת התיאוריות המרכזיות בהבנת הרקע והמאפיינים היחודיים של עבריינות נשים דנה בקשר בין העוני של נשים ואמהות חד הוריות בחברה ובין עבריינות נשים. מחקרים מראים כי נשים המבצעות עבירות רכוש מונעות על ידי מוטיבציה כלכלית.  

 

הקשר בין גילוי עריות וזנות

עיסוק בזנות הנו אחד מתוצאות הלואי שקשורות ישירות לגילוי עריות. חוקרים רבים מתעדים קשר זה (Silbert & Pines, 1981; Wyatt & Powell, 1988; Simons & Whitbeck, 1991). לדוגמא, מחקרם של סילברט ופיינס (1988) שבדק את ההשפעות ארוכות הטווח של ההתעללות המינית בילדות מצא כי 70% מהנשים דיווחו כי גילוי העריות הוא הגורם שהשפיע על התדרדרותן לזנות.

 

מערכת היחסים עם הסרסור

נערות צעירות נתפסות בחברה הפטריאכלית כאוביקט מיני מועדף. לכן נערות בורחות מהבית נמצאות בסיכון גבוה לאילוץ לעסוק בזנות. הסרסורים, סוחרי הנשים, מחכים להן במקומות אליהם הן נמלטות כמו תחנות מרכזיות בערים הגדולות, ומקומות מפגש לנוער שוליים. הסרסורים מפעילים מערכת של שכנוע ולחצים לאילוץ הנערה לעסוק בזנות. בתחילה הם מציעים להן בית ו"אהבה". הנערות המבוהלות מיציאתן מהבית וחסרות קורת גג נופלות כטרף קל לידיהם. בדרך כלל הם מציעים לנערה סמים, בתחילה ללא תמורה. אולם לאחר שהנערה מפתחת תלות בסמים מגיע השלב בו היא נשלחת לשכב עם גברים על מנת לממן את השימוש בסמים ואת חייה עם הסרסור.

מערכת היחסים עם הסרסור שכרוכה, פעמים רבות, בהתעללות פיסית, מינית ונפשית, משקפת את הסיכון הגבוה לקורבנות חוזרת האופיינית לקורבנות גילוי עריות. המתעלל הוא אדם קרוב לנפגעת שהיה מופקד על ביטחונה ושלמותה הנפשית והפיסית. עקב כך חל עיוות בתפיסה של יחסים קרובים. עיוות זה מאפשר לסרסור ליצור עם האישה מערכת יחסים של התעללות וניצול, הדומה למערכת היחסים אליה הורגלה לאורך חייה, מבלי שיש לה את האמצעים הנפשיים והפיסיים להתנגד לכך.

במחקר של סילברט ופיינס (1983) נמצא כי ההסכמה להיות בתוך מערכת יחסים של ניצול והתעללות, לדוגמא עם הסרסור או עם הקליינטים, קשורה ל"שיתוק פסיכולוגי" אליו הורגלה כילדה. כאשר ההתעללות מתמשכת בבגרותה האישה נסוגה לתוך תפקיד פאסיבי לחלוטין שבו היא חשה חסרת אונים, חסרת שליטה על חייה, מותשת ומשותקת פסיכולוגית.

 

מיניות טראומטית, וזהות מעוותת: "זונה של אבא"

בעקבות ההתעללות המינית בילדות, המיניות של הילדה מתעצבת בדרכים לא מותאמות ולא פונקציונליות (Finkelhor, 1988). נשים שעברו גילוי עריות סובלות מבעיות בתיפקוד המיני (ראו פרק בנושא).

חשוב להפריך את אחד המיתוסים הנפוצים ביחס לנשים שעוסקות בזנות והוא כי נשים בוחרות לעסוק בזנות משום שהן נהנות ממיניות פרוצה וחסרת גבולות או שהן מכורות למין. אולם, אחד הסמפטומים הקשים של התעללות מינית בילדות הוא אובדן היכולת להנות ממין. מין נתפס על ידי הקורבנות כמכשיר של התעללות ולא כאקט של אהבה בין בני זוג שיכול לגרום להנאה. נוסף על כך אקטים מיניים משחזרים ויוצרים פלאשבקים של הארוע הטראומטי של ההתעללות כך שכל התנסות מינית בבגרותן עלולה לעורר זכרונות של ההתעללות בעבר. מחקרן של סילברט ופיינס (1983) בקרב נשים שעברו גילוי עריות תעד את תופעת הא-מיניות, והעדר כל יכולת להנות ממין. קרוב ל 50% מהנשים במחקרן דיווחו כי מעולם לא הגיעו לאורגזמה. מחקר נוסף מצא כי כי 83% מהנשים המכורות שעברו התעללות מינית בילדותן סבלו מבעיות מיניות קשות בבגרותן Jarvis & Copland, 1997)).

עבודה קלינית עם נשים שעוסקות בזנות מראה כי "הבחירה" לעסוק בזנות נובעת ממנגנונים של חזרה כפייתית, וכי הזנות היא גילום מחדש (reenacting) של ההתעללות המינית והנפשית מן העבר. כתוצאה מההתעללות המינית נוצרת תחושת זהות מעוותת. הילדה לומדת כי כל ערכה הוא במתן שרותי מין לגברים. כפי שאמרה אחת ממשתתפות קבוצה לטיפול קצר מועד בהתעללות מינית "מה אתן רוצות שאני אחשוב על עצמי. מילא אם רק אבא שלי היה שוכב איתי… אבל גם הגיס שלי, ועוד גיס אחר. אז ברור שמשהוא אצלי לא בסדר, לא ? כנראה שנועדתי להיות זונה".

חני, בת 33, היא נפגעת גילוי עריות שעסקה בזנות עד שהשתקמה לפני כארבע שנים בהוסטל לאסירות משוחררות. לדבריה: "אני חושבת שהנזק הגדול ביותר היה ללמד אותי שהמיניות שלי היא הדבר היחיד שחשוב בי. הדבר היחיד בי שיש לו ערך. … בשבילי הזנות הייתה פשוט ההמשך של ההתעללות. מאוד דומה להתעללות המינית שעברתי כילדה. תמיד חשבתי שאני ילדה רעה, ושאבא אונס אותי בגלל שאני רעה. החברה גם מתייחסת אליך כאל אישה רעה, מופקרת".

תחושת הזהות והערך העצמי מתקיימים באמצעות קשרים מיניים שמשחזרים את איכות הקשר עם המתעלל. נשים שעוסקות בזנות או בפורנוגרפיה עשויות לחוש כי הן מקבלות התייחסות, אהבה, מחמאות וקשר באמצעות המיניות שלהן, כפי שהעידה אחת הנשים: "זה לא היה פשוט בשבילי להפסיק לעשות סרטים פורנוגרפיים. רק כך הרגשתי שאני שווה משהוא, שאוהבים אותי, שנותנים לי מחמאות, שאני קיימת" ( סרט אנדריאה דבורקין).

 

הקשר שבין גילוי עריות להתמכרות לסמים

ההתעללות המינית בילדות מהווה פרדיספוזיציה להתמכרויות. נערות רבות בורחות מהבית בגיל ההתבגרות כדי להמלט מההתעללות ומתחילות להשתמש בסמים ברחוב, כפי שהעידה אישה שהיתה מכורה לסמים:

"כאשר הייתי ילדה אבי נהג לאנוס אותי. זה התחיל בגיל תשע. ברחתי מהבית משום שאימי נהגה לקחת אותי אליו בסופי שבוע. הוא היה אונס אותי, ואז מצאתי את עצמי במיטה עם חבר שלו. אני לא רוצה לדבר על זה. לאחר שברחתי מהבית, רציתי מישהוא שירצה אותי. ברחתי אל הגבר הזה, הוא היה מבוגר, ורציתי שהוא ירצה אותי. הוא נתן לי קוקאין. הייתי בת שלוש עשרה" (טניה, ראיון ב 9.7.98 אצל הירש 2001).

בס ודייויוס (1998) טענו כי התמכרות היא דרך מקובלת להתמודדות עם הכאב הקשור להתעללות המינית. ההתמכרות משמשת אמצעי להרדמת הרגשות הכואבים תוך כדי הפגיעה:

"התחלתי לשתות כשהייתי בת 9, אולם זה הפך לבעייה בגיל 14. עברתי התעללות מינית כילדה על ידי החבר של אימי. פחדתי ללכת לישון. התחלתי לקחת וליום וכדורי הרגעה כדי להרדם" (ראיון עם לינט, 28.4.98 אצל הירש 2001).

השימוש בסמים נועד גם להדחקת זיכרונות לא רצוניים לאחר הפגיעה, כפי שהעידה קורבן של גילוי עריות:

"אנחנו מייצרות את מערכת ההכחשה שלנו. אנחנו מקימות קיר בננו ובין מה שקרה. יש הרבה דרכים לבנות את הקיר הזה: סמים, אלכוהול. כל מה שמביא שכחה מיידית ישרת טוב את המטרה. לו רק אנשים היו יכולים לראות דרך הקיר הזה הם היו יכולים להבין שהרבה מהבחירות שלנו הנן הדרך היחידה שאנו מכירות כדי לשרוד" (באלטר, 1985).

הטראומה המינית הנה בלתי נסבלת, ולכן היא מכריחה את הילדה לפתח מערכת הגנות של הסתגלות גרועה כדי לשרוד. הגנות אלה נועדו להכחיש את תחושת חוסר האונים של הילדה להפסיק את ההתעללות, ואת הפחד, הזעם והייאוש שקשורים בחוסר האונים. התמכרויות, שומרות את האני הפגוע, תוצר הטראומה הממושכת, על ידי הסוואת הטראומה, ושימור השקרים וההכחשות שסבבו סביב ההתעללות. הן מאפשרות לאני הפגוע לתפקד למשך זמן מסוים עם המגבלות שלו. אולם הסמים משמשים הקלה זמנית בלבד, ובמשך הזמן, באמצעות ההשפעות הפתולוגיות של ההתמכרות עצמה, היא מתפתחת והופכת לבעיה רצינית בפני עצמה.

ההתמכרות משחזרת הרבה אלמנטים של טראומת ההתעללות המודחקת כמו הכחשה, סודיות, רדידות רגשית, בושה, חוסר אונים, תלות וכאב. ההתמכרות הופכת להסוואה (Gelinas,1983) של גילוי העריות, וכך משמרת את הפרט ואת האחרים במצב של הכחשה ביחס לאינססט.

 

הסבר חברתי

נשים שהורשעו בתוויות של עבריינות, זנות והתמכרויות הנן קורבנות של שוליות מרובה (multiple marginality ), כאשר השיוך המיגדרי, גזעי ואתני, בנוסף על מעמדן החברתי מיקמו אותן בפריפריה של החברה (Vigil, 1995) . על מנת להבין את המקום אליו נקלעו יש צורך להתייחס לקונטקסט החברתי בו הדינמיקה התרחשה.

הזנות כמכשיר לשימור עליונות הגבר :

התיאוריה הפמיניסטית רואה בזנות מכשיר לשימור עליונות הגבר בחברה הפטריאכלית. נשים שעוסקות בזנות הופכות לאוביקט אנונימי שמשמש גברים לצרכים של מין ואגרסיביות, תוך כדי ביזויין והרחקתן החברה "מהוגנת" (דבורקין , 1993). הזנות הינה מכשיר שמשרת את רצון הגברים להשיג חופש מיני לעצמם, תוך שמירה על צניעות מינית של נשותיהן. כלומר, על מנת לשמר את כלל הנשים בחברה בשליטת הגברים קיים פיצול בראיית דמות האישה. מצד אחד, ישנן הנשים ה"טובות" ה"מדונות", שהן שייכות לגבר אחד והן אימהיות, מנהלות משק בית ולא מיניות. לעומתן, הזונות הן נשים מופקרות ומיניות, המספקות את הצרכים של הגברים מבלי לסכן את צניעותן של הנשים הנשואות (Jolin, 1994).

באמצעות אונס של ילדות, פמיניזציה של העוני וחסר בית של נשים, החברה הפטריאכלית יוצרת מאגר של נשים שתהינה מנוצלות לזנות. לדברי דבורקין (1987), הזנות איננה עניין של בחירה. בדומה לאונס, הזנות היא מוסד של שליטה בנשים, המונע מהן להגדיר את עצמן ולבחור, כמו גם, לחוות יחסי מין כביטוי של חופש, הנאה ובחירה.

כך שלרומנטיזציה של הזנות ולשימוש בכוח החברתי, כלכלי ותרבותי על מנת ליצור שתיקה בקרב נשים שנפגעו מינית, יש תפקיד חברתי בחברה הפטריאכלית [ענת-שיניתי את המשפט אך לדעתי, עדיין לא מספיק ברור] . דבר זה בה לביטוי מובהק בחוקים ביחס לעבירות הקשורות בזנות. לדוגמא בישראל, מצד אחד, נחקקו חוקים האוסרים על העיסוק בזנות ועל השידול לזנות, אך מצד שני, אין אכיפה של חוקים אלו: נשים אינן נכלאות עקב עיסוק בזנות, גברים אינם נכלאים בשל שימוש בשירותי הזונות ההופכים אותם לעבריינים על פי החוק, וכמובן סרסורים המשדלים לזנות, לא יושבים בכלא.

 

זנות כאלימות כלפי נשים :

"זנות הנה 'עבדות בהתנדבות', וחשוב להבין את המשמעות של ה'בחירה' והכפייה שעומדת מאחורי מה שנראה כבחירה. האלימות הקיצונית ממנה סובלות הנשים העוסקות בזנות, בהווה ובעבר, מראה כי איננו יכולים להתיחס לזנות כאל פעילות טבעית או בחירה מרצון. זנות חייבת להיות מובנת כאלימות" (עדות של אישה שעוסקת בזנות מתוך מחקרו של ואנוסביק, 1994).

מחקרים מראים כי העיסוק בזנות מהווה טראומה מתמשכת לנשים (Farley & Buril, 1998). פרלי ובוריל בדקו נשים שעסקו בזנות בארצות שונות ומצאו כי בכל הארצות הזנות היא אקט של אלימות כלפי נשים. בכל הארצות 73% מהנשים שעסקו בזנות דיווחו על אלימות פיסית, ו – 62% דיווחו על אונס. במחקר אחר נמצא כי 82% מהזונות הותקפו פיסית, 83% על ידי נשק ו – 68% נאנסו בתוך העבודה בזנות (Farley & Barkan, 1998).

תפקיד מערכת אכיפת החוק: כליאת הנשים "סוטות"

החברה הפטריאכלית משתמשת במערכות הפיקוח החברתי לעיצוב ושימור ערכיה. למשטרה, לבתי המשפט ולבתי הכלא, תפקיד חשוב בעיצוב ובתיוג ההגדרות של עבריינות. ההתיחסות לעבריין כאל זר (outsider) משחקת תפקיד חשוב בשימור הסדר החברתי הקיים (Becker, 1963; Schur, 1984 אצל Chesney-Lind, 1997 ).

ענישה מחמירה של מספר קטן של נערות ונשים כסוטות, מכשפות וזונות הייתה, לאורך כל ההיסטוריה, חלק אינטגרלי מאכיפת הגבולות של הילדות ה"טובות" והנשים "הטובות" בחברה הפטריאכלית.נשים אלה נתפסו כמורדות בתפקיד הנשי המסורתי שבו נשים נשארות בשליטת הגבר.

המדיניות הקיימת הנה לכלוא נשים לא –אלימות עקב ביצוע פשעים לא רציניים. מחקרים רבים מדגישים את העובדה כי רוב הנשים בכלא נמצאות שם עקב ביצוע "פשעים" שהם בעצם בעיות חברתיות לא פתורות כמו: שימוש בסמים, מרידה כנגד גברים מתעללים, זנות וכדומה (Harden & Hill, 1997). כליאת הנשים נראית כפתרון משום שהן נתפסות כעברייניות שמשלמות את חובן לחברה, ומתוך מחשבה כי הן ילמדו את הלקח מהמאסר, ויחזרו לחיים נורמטיביים ויצרניים. לאור הבנת ההיסטוריה של נשים עברייניות, זונות ומכורות לסמים, ברור כי כליאתן ללא מתן אמצעים לשבור את מעגל הסמים, העבריינות והזנות, תחזיר אותן שוב ושוב לכלא (Singer et al, 1995). יתר על כן, מחקרים מראים כי מוסדות הכליאה לנערות עברייניות, כמו גם בתי הכלא לנשים, מחזקים את תפקידי הג'נדר המסורתיים. נערות ונשים מעודדות להתנהגויות "נשיות", ונענשות עקב התנהגות אסרטיבית או "גברית" (Belknap, et al. 1997; Gelsehorpe, 1989), שיכולה לחזק אותם ולשמור עליהם מפני קורבנות בעתיד. לבסוף, נערות ונשים כלואות נמצאות בסיכון לניצול מיני על ידי גברים חברי סגל, או אסירים (Chesney-Lind & Rodriguez, 1983) וכך היותם בכלא משמרת את קורבנותן.

תפקיד מערכת בריאות הנפש: תיוג הקורבן

אסטרטגיות ההשרדות של קורבנות התעללות מינית בילדות כגון: התמכרות לסמים, פגיעה עצמית, התנהגות אובדניות, התנהגות תוקפנית וחירגון (acting out), גורמות לכך שנשים רבות מאובחנות כבעלות הפרעת אישיות גבולית. לדברי הרמן (1994) אבחנה זו טעונה משמעות משפילה: "במקצועות בריאות הנפש משתמשים במונח זה לעיתים קרובות שלא הרבה יותר מעלבון מתוחכם". אבחון זה מתייג את הנשים כחסרות שליטה וכמופרעות, ובכך מחזק את הקו המסורתי של ההתיחסות לנשים עברייניות, זונות ומכורות לסמים כאל נשים "רעות" "סוטות" ו"משוגעות" (Kendall, 1993 אצל Heney & Kristiansen, 1997). הרמן טוענת כי שימוש באבחנה זו הנו חלק מהנטייה להאשים את הקורבן שרווחת הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב אנשי המקצוע, בעטייה חיפשו חוקרים וקלינאים את ההסבר לפשעיו של התוקף בתכונות קורבנו (הרמן, 1994) ולא בתכונותיו הוא. מערכת דיאגנוסטית זו גם מאשימה את הקורבן בחוסר יכולתו לארגן את חייו לאחר נסיון חיים מחריד. תפיסות אלו מאפשרות לחברה להכחיש את האחריות להתעללות המינית בילדות באמצעות יחוס הבעייתיות לאישיות הפגומה של הנשים הסוטות, כמו גם, לנקוט בדרכים של נידוי, אשפוז וכליאת נשים. כיום הוכר הצורך בשינוי המערכת הדיאגנוסטית והטיפולית בנפגעות התעללות מינית בילדות (הרמן, 1994). הבנת התפקיד שממלאת הטראומה המינית בילדות, יכולה לסייע להבנת הקשיים הנפשיים וההתנהגות הבעייתית, ובכך לפתוח דרכי טיפול ושיקום מותאמות, במקום שיטות הענישה והכליאה המקובלות כיום.

 

 טיפול

ההערכות הטיפולית למניעה, לטיפול ולשיקום של נשים ונערות שהתדרדרו לשימוש בסמים, זנות ועבריינות היא מורכבת בשל הצורך במערכות טיפול הנותנות מענה בו–זמנית למספר סוגי בעיות: גמילה מסמים, הפרעות נפשיות, טראומה מינית ופיסית, הריון, לידה ואמהות, שיקום מקצועי וכדומה. רוב מערכות הטיפול הקיימות כיום נכשלות במתן טיפוליים הולמים לנשים. בישראל כיום אין התיחסות טפולית לנשים שעוסקות בזנות. כמו כן, אחוזי הכישלון הגבוהים של נשים בתוכניות הטיפול המעורבות למכורים ולעברינים אינם מפתיעים לאור העובדה כי מרכזים אלה נועדו לטיפול בגברים, וגישתם – כפי שדווחה במחקרים – הינה תוצאה של הידע הקיים לגבי גברים מכורים או עבריינים ולא לגבי נשים. כתוצאה מכך מרכזי גמילה מסורתיים משתמשים לעיתים קרובות בגישות של קונפרונטציה שנועדה לשבור את ההכחשה המאפיינת הפרעות אישיות. הגישה ענישתית ולא חוקרת את הגורמים הסביבתיים שתרמו להתמכרות לסמים. מחקרים מראים כי הגברים המכורים מבטאים יותר הכחשה של בעיית הסמים שלהם, לעומת נשים המבטאות יותר אשמה ובושה ביחס לשימוש בסמים. כך שגישות של קונפרונטציה וחשיפת סודות מן העבר בפומבי שמשמשות לפיתוח אשמה ולקיחת אחריות אצל גברים נמצאו לא יעילות, ואף מזיקות, בעבודה עם נשים מכורות

נוכחות הנשים במרכזי הגמילה המסורתיים נמוכה הן בצוות והן בין המטופלים. בדרך כלל יש דיספרופורציה מספרית של גברים בעמדות ניהול בצוות, דבר שמותיר מעט מודלים של סמכות לנשים בטיפול. נשים בטיפול מדווחות כי חוסר האיזון המיגדרי מורגש בעיקר בטיפול הקבוצתי, שם קיים מיעוט של נשים בקבוצה. הנשים נושרות בדרך כלל מהדיון או שנכשלות ביכולת לדון בנושאים החשובים לנשים כמו ההתעללות המינית והאלימות שאפיינה את חייהן, העיסוק בזנות, גידול ילדים, יחסי מין ועוד.

מניעה

קיימת חשיבות רבה במניעת התמכרות לסמים, התדרדרות לזנות ולעברינות בקרב נשים. מניעה של התעללות מינית ופיסית בילדות תהיה התרומה הגדולה ביותר למניעה של התמכרות לסמים, זנות ועבריינות בקרב נשים (Goldberg, 1995). למרות שזו אינה משימה קלה, יש לפעול להעלאת המודעות הציבורית לנזקים ארוכי הטווח של התעללות זו, ולחנך אנשי מקצוע העובדים עם ילדות לזהות את סימני ההתעללות בילדות ולפעול להפסקת ההתעללות ולטיפול בילדה הנפגעת.

מניעה חשובה יכולה להעשות גם בקרב נערות נפגעות. יש לספק לנערות יותר הזדמנויות להמלט מההתעללות או להפסיקה. ולהציע שרותי טיפול מומחים להחלמה מהתעללות מינית בילדות. לנערות קורבנות של גילוי עריות יש בעיות יחודיות כגון: הפרעות נפשיות כמו דיכאון, נסיונות אובדניים, הריונות לא-מתוכננים ואמהות בגיל ההתבגרות. מפני שהמשפחות הן הגורם לרבות מבין הבעיות של הנערות, הפתרונות הטיפוליים חייבים לקחת בחשבון שביתן אינו מקום בטוח עבורן. תוכניות הטיפול חייבות להיות בנויות כך שיהוו אלטרנטיבה אמיתית לכליאה של הנערות, ולא עוד שלוחה של פיקוח חברתי עליהן. מוסדות רבים לנערות ערוכים להתמודד עם הנטייה שלהן לברוח, ולכן הם סגורים, דבר שלא תורם לתחושת הכוח וההעצמה של הנערות, ובודאי שלא לדימוי העצמי שלהן. יש להבין כי הנערות אינן זקוקות לפיקוח אלא לתמיכה וחיזוק על מנת שתוכלנה לחיות חיים עצמאיים ובטוחים כאלטרנטיבה לחיים הנתונים להם בבית ילדותם (Chesney-Lind, 1997).

יצירת קשר עם נשים בסיכון  (out reach)  

נשים שהתדרדרו לסמים, זנות ופשע, בדרך כלל, אינן פונות לטיפול ביוזמתן. הסיבות לכך הן: קשיים כלכליים, דמוי עצמי נמוך, ייאוש וחוסר אמון ביכולתן לפרוץ את הסטיגמה הכפולה, בידוד ובדידות, חוסר אמון במערכת ומחסור בתמיכה משפחתית. בשל כך, קיימת חשיבות רבה לתוכניות המיועדות להביא נשים בסיכון לטיפול. תוכניות אלו מנסות לזהות, ליצור קשר ולהפנות לטיפול נשים הנמצאות בצמתים מרכזיים ובשלבי מעבר, כמו במהלך הליך משפטי כנגד האישה, בבתי הסוהר לנשים, במהלך הריון ולאחר לידה, במהלך תהליך של לקיחת הילד לאימוץ ועוד.

אולם, חוסר המודעות והיוזמה איננה רק מאפיינית את הנשים הפגועות, גם אנשי מקצוע הבאים במגע עמן אינם מודעים, פעמים רבות, לסיכויי ההצלחה של הנשים בתוכניות היחודיות, ועל כן אינם מכוונים אותן אליהן. יש לפתח מודעות לחשיבות הטיפול בקרב גורמים מטפלים בקהילה שנמצאים בקשר עם נשים מכורות לסמים, עוסקות בזנות ועברייניות, כמו למשל: עו"ס, פקידי סעד לחוק הנוער, שופטים, פרקליטים, קציני מבחן. זאת על מנת שיוכלו לקשר את האישה עם המשאבים הנדרשים ולהפנותה לטיפול.

 גמילה מסמים

מאחר ורוב הנשים העברייניות והעוסקות בזנות הנן מכורות לסמים, הרי שגמילה מסמים מהווה את הבסיס לכל טיפול בנשים. חוקרים רבים קוראים כיום לשלב בו-זמנית טיפול בהתעללות מינית בילדות עם טיפול בגמילה מסמים. זאת בניגוד למקובל במרבית מרכזי הגמילה המעורבים הרואים כמטרה את הנקיון מסמים בלבד, ונכשלים במתן מענה לצרכים המורכבים של הנשים ומשפחותיהן (Ramlow et al. 1997 ). על פי הגישה המשולבת, מטופלות עם דיאגנוזה כפולה של התמכרות והפרעה פוסט טראומתית בעקבות גילוי עריות, צריכות להיות מטופלות בו זמנית בשני המצבים על מנת להגדיל את יעילות הטיפול, ולהקטין את הפוטנציאל הגדול של מעידות וחזרה לשימוש בסמים (Sullivan & Evans, 1994; Wadsworth et al, 1995)). במהלך תהליך ההחלמה והגמילה מסמים, הניקיון מסמים יכול לגרום להתעוררות הזיכרונות הקשים של ההתעללות שטושטשו קודם לכן על ידי ההתמכרות. חשיפת הזיכרונות עלולה להוביל לסיכון גבוה של מעידות או חזרה לשימוש בסמים. לכן מתן מענה להשפעות ולזיכרונות הטראומתיים, הנו חיוני למניעת השיעורים הגבוהים של חזרה לשימוש בקרב נשים בטיפול.

גישה טיפולית על פי המודל של יחסים (Relational Model)

צורות חדשות של טיפול פותחו בתגובה לכישלון של נשים במערכות הטיפול המסורתיות. תוכניות אלה משקפות דרך מחשבה שמתמקדת במשאבים של האישה, ומשתמשת בניסיונה בעבר ובהווה כמקור של כוח, ולא רק של בושה ואשמה. מודלים אלה תופסים את ההתמכרות לסמים ואת חיי העבריינות והזנות כמנגנון התמודדות. נשים בטיפול לומדות לזהות את מרכיבי הדיכוי בסביבתן שהובילו להתמכרות לסמים ולעבריינות ולומדות דרכי התמודדות חלופיות שיהיו בטוחות ולא הרסניות.

על מנת לפתח מודל של טיפול אלטרנטיבי לנשים עברייניות ומכורות לסמים יש להכיר את התיאוריות העכשוויות על טיפול בנשים. המודל של יחסים (Relational Model ), בהתבססו על תיאוריות פמיניסטיות של גילגן ומילר, טוען כי המוטיבציה המרכזית של נשים לאורך החיים אינה היפרדות ואינדיוידואציה, אלא מתבססת על תחושה חזקה של קשר (Jordan et al, 1991). במערכת יחסים בריאה שמעודדת צמיחה עצמית, האישה מפתחת תחושה של הדדיות, העצמה, גילוי עצמי וערך עצמי (Covington, 1998 ). לעומת זאת, כאשר אישה מנותקת מאחרים או מעורבת ביחסים של התעללות, היא מתנסה בתחושות של חוסר אונים, בלבול,איבוד טעם החיים ופגיעה בהערכה עצמית. כל אלה הם קרקע פורייה להתמכרויות.  על כן, כאשר מפתחים מודל של טיפול בנשים מכורות לסמים, עברייניות וזונות חשוב לספק להן סביבה טיפולית המאופיינות בהדדיות ושיוויון על מנת לעזור להן להשתנות, לצמוח ולהחלים. במקביל המערכת הטיפולית חשוב שתכלול סביבה שבה הנשים תוכלנה להתנסות במערכות יחסים בריאות עם מטפלים ונשים אחרות (Covington, 1998 ).

 דה -פתלוגיזציה של הסמפטומים

בטיפול האלטרנטיבי קיימת הבנה כי ההתמכרות לסמים, כמו גם הרבה סימפטומים פסיכופתלוגיים אחרים, שימשו כאסטרטגיה של התמודדות עם טראומות קשות של אלימות ולחצים נפשיים וחברתיים. השימוש בסמים מובן כאמצעי לשיכוך כאבבלתי נסבל, אסטרטגיה שהייתה בזמנה יעילה. הדגש בטיפול הוא על ההעצמה של המטופלת ורכישת דרכי הישרדות חדשות ויעילות יותר בדרך להגשמה עצמית.

מסגרת טיפולית מערכתית

מרבית הנשים עם הסטוריה של התמכרויות לסמים, זנות ועבריינות זקוקות למסגרת טיפולית כוללת על מנת לתת מענה למכלול הבעיות. רובן הנן חסרות בית בטוח, מערכות יחסים תומכות, ויכולת השתכרות. על כן, חשובה מסגרת שתספק רצף של שרותים: קורת גג, מערכות יחסים תומכות, הגנה פיסית וכלכלית, טיפול נפשי מעמיק, טיפול רפואי, גמילה מסמים, חינוך והכשרה לרכישת כישורי חיים בריאים (לדוגמא: עבודה, אמהות, ניהול משק בית ועוד). מתן שרותי טיפול בילדים במקום, או הפנייה לשרותי טיפול בילדים, מאפשרים לנשים להקדיש זמן ותשומת לב להחלמה שלהן. הדרכה להורות בתוך הטיפול ועידוד קשר בריא בין האמהות לילדים, מסייעים להעלאת הערך העצמי של האם ותחושת הקומפוטנטיות.

עבודה קבוצתית עם הנשים מספקת מרחב-מעבר בטוח ותומך שבו נשים יכולות לדון בסוגיות המשותפות להן. הקבוצה מספקת מודל תפקיד חיובי, ועוזרת לפתח יחסים בין–אישיים בין נשים שהיו מבודדות חברתית. נשים בקבוצות לומדות לבנות מערכות יחסים שמתבססות על הדדיות, בשונה ממערכות יחסים שמתבססות על שליטה, שאפיינו את חייהן (Oakley, 1996).

בנייה של סביבה בטוחה ותומכת מאפשרת לנשים לשוחח על בעיות של ניצול מיני, בזמן, בעוצמה ובאינטנסיביות הנכונים לכל אישה. הכרה ביכולתן של הנשים לשרוד לאחר התנסויות מחרידות, נותנת להן את היכולת להתקדם מעבר להתעללות, וליצור סביבה שבה הן לא ינוצלו שוב.

מנסיוני בהקמת וניהול מסגרת טיפולית לנשים עברייניות, מכורות לסמים שעסקו בזנות, נוכחתי שחווית ההתעללות המינית בילדות היא שמעצבת את יחסי הטיפול ולכן חייבת להלקח בחשבון בבנית הסביבה הטיפולית. הסביבה הטיפולית חייבת להיות רגישה להסטוריה של גילוי עריות, וליצור חוויה מתקנת על ידי יצירת סביבה בטוחה, אמינה ומקבלת. הצוות העובד במסגרת טיפולית לשיקום נשים חייב להמנע מגישה סמכותית ומענישה. במקום זאת יש להעצים את הנשים לשתף עמן פעולה על מנת שתוכלנה לישם את תוכנית השיקום האישית שלהן.

הצוות צריך לעבור הכשרה לטיפול היחודי בנשים, להיות גמיש, שיוויוני, ומוכן לשתף את הנשים בכוח, ובסמכות. הצוות צריך לספק מודלים נשיים חיוביים של חיים בריאים ועצמאיים, בתוך מסגרת של אוירה חיובית שנותנת כבוד למטופלות.

קיים קושי גדול בבניית אמון עם המטופלות. זאת לאור ההיסטוריה שלהן שבה אנשים בעלי סמכות שהיו אמורים לטפל בהם פגעו בהן. על מנת להתמודד עם בעיית חוסר האמון מומלץ לשתף בצוות נשים שעברו תהליך שיקום מוצלח והן משמשות כמדריכות וחונכות של הנשים החדשות. נשים שהחלימו מהוות גשר של אמון ומקור תמיכה עד שיווצר אמון במערכת הטיפולית של אנשי המקצוע. הנשים ששוקמו משמשות כמודל של הצלחה ועוזרות ליצור תקווה ואמונה שניתן לצאת ממעגל הסמים הזנות והעבריינות. תאור המקרה הבא ידגים את ישומו של המודל הטיפולי עם נפגעת גילוי עריות מכורה לסמים.

 

תיאור מקרה

טלי (שם בדוי) בת 40 גרושה ואם לשני ילדים שגדלו עמה ליאת בת 7, ואורן בן 22, ושני ילדים בן ובת שנמסרו לאימוץ.

טלי בת למשפחה מרובת ילדים שעלתה לארץ ממרוקו. האב, שהיה אלכוהוליסט, עזב את האם לאחר שנולדו מספר ילדים ועבר לחיות עם אישה אחרת ממנו נולדו לו ילדים נוספים. מידי פעם היה האב מגיע הבייתה ומקיים יחסים עם האם שילדה לו עוד ילדים גם לאחר שעזב את הבית. טלי עברה התעללות מינית על ידי אביה בגיל צעיר. היא לא זוכרת בדיוק מתי. לאחר שהאב עזב את הבית והאם עבדה לפרנסת המשפחה הייתה טלי מסתובבת שעות רבות מחוץ לבית ועברה אונס חוזר ונשנה על ידי נערים מבוגרים ממנה במקלט בשכונה. לדבריה היא זוכרת כי "החל מגיל צעיר הייתי מתלבשת כמו אישה מבוגרת, אודם, עקבים גבוהים.."

מגיל צעיר החלה להתחבר עם גבר עבריין ובגיל 18 נולד לה בן, אותו גדלה לסרוגין בבית אימה. טלי התמכרה לסמים והתדרדרה לזנות. במהלך השנים נולדו לה עוד שני ילדים שנלקחו ממנה לאימוץ מיד עם לידתם עקב היותה מכורה לסמים. הבן הגדול הועבר לפנימיות ומשפחות אומנות ושם גדל. היא ריצתה שני עונשי מאסר עקב עבירות הקשורות לשימוש וסחר בסמים.

במהלך ההריון עם בתה הקטנה ליאת רצתה טלי להגמל מהסמים על מנת לגדל את ביתה. מאחר ואין כיום מסגרת טיפולית לנשים בהריון, ילדה טלי את ביתה, ליאת, כשהיא עדיין מכורה לסמים. רשויות הרווחה הכריזו על הילדה כילדה נזקקת על פי חוק הנוער לטיפול והשגחה. טלי קבלה הזדמנות לגדל את ביתה אולם עקב השימוש בסמים ועיסוקה בזנות הילדה נחשפה להזנחה ומחזות קשים, כולל מוות קליני של טלי עקב מנת יתר. ליאת נלקחה למשפחה אומנת ולאחר מכן לבית ילדים חסוי על מנת להוציאה מחזקת האם ולמצוא לה משפחה מאמצת.

בתקופה זו החלה טלי להאבק על טיפול וגמילה. היא נכנסה למסגרת של קהילה טיפוליות לגמילה מסמים, אולם נזרקה מהמסגרת עקב קשר רומנטי עם מטופל אחר בקהילה. היא המשיכה טיפול במרכז יום לגמילה מסמים. בתקופה זו התנהל הליך משפטי שנועד להכריז על הילדה כברת אימוץ, ולמרות הגמילה של טלי הועברה הילדה למשפחה מאמצת.

בשלב זה נקלטה טלי בהוסטל לאמהות עם ילדיהן. המחשבה הייתה כי למרות שכבר עברה טיפול גמילה היא זקוקה למסגרת שתאפשר לה לקבל טיפול נפשי שיתמקד בהחלמה מן הטראומות המיניות שעברה. בנוסף, טלי גם הייתה זקוקה לרכישת מקצוע והרגלי עבודה, אותם לא יכולה לרכוש במסגרות הטיפוליות המעורבות עם גברים. לאור כניסתה למסגרת ההוסטל החליט בית המשפט להחזיר אליה את הילדה ועל כן הוחלט שחידוש הקשר עם הילדה יעשה תוך טיפול והדרכה שוטפים. הילדה הגיעה להוסטל במצב נפשי קשה, לאחר שנדדה מספר שנים במסגרות שונות, ובמשפחה המאמצת אף שינו את שמה, וניסו לנתקה מזהותה המקורית. קליטתה של טלי במסגרת הייתה קשה. היא גילתה חוסר אמון כלפי הצוות והתקשתה לעמוד בכללי המסגרת. לאחר שלא אושרה לה חופשה בסוף השבוע לקחה את הילדה וברחה מהוסטל. היא התקשתה ליצור קשר עם העובדת סוציאלית המטפלת וחששה לשתף את אנשי הצוות בקשיים שעוברים עליה בטיפול ובקשר עם הילדה, קשיים שמאפיינים, פעמים רבות, אמהות של נשים שעברו התעללות בילדותן.

לאחר קשיים רבים הוחלט להעביר את טלי לטיפולי במסגרת תפקידי כמנהלת ההוסטל. הקשר הטיפולי שנוצר היה קשר של אמון וטלי החלה לשתף אותי בהסטוריה שלה, בטראומות האונס שעברה, בקשיים בטיפול בילדה, בכאב הקשה ובגעגועים לשני ילדיה שנלקחו לאימוץ, בבושה ובהשפלה הקשורה לעיסוקה בזנות, ובקשיים בחיי היום יום.

ככל שדיברה יותר על תחושותיה ועל הטראומות שעברה החל מצבה התפקודי להשתפר. היא החלה לעבוד בהתמדה בסידור סחורה בסופרמקט ואף קבלה פרס העובדת המצטיינת. בהוסטל קבלה טיפול דיאדי עם ביתה (קיים חשש כי הילדה עברה התעללות מינית לדבריה "האבא במשפחה האומנת היה עושה לה פיפי בטוסיק", דבר שגורם מצוקה רבה לטלי).

טלי סיימה בהצלחה שנה של טיפול במסגרת ההוסטל. היא שכרה דירה באזור ההוסטל ומזה כשנתיים ממשיכה בטיפול פרטני, בקבוצת אמהות, יעוץ תעסוקתי וטיפול דיאדי עם ביתה במסגרת פרויקט המשך של דירות לווין לבוגרות ההוסטל.

 

סיכום ומסקנות

נשים שמנוצלות בזנות, מכורות לסמים, מבצעות עבירות ומרצות מאסרים בבתי סוהר נתפסות הן על ידי החברה, והן בקרב אנשי מקצוע ואנשי אכיפת החוק כנשים סוטות, רעות שמהוות סיכון לחברה.

מעבודתי רבת השנים עם נשים אלה הבנתי כי הפיצול המקובל שבין הנשים ה"טובות" והנשים "הרעות" אינו קיים, וכי נשים אלה משקפות כבמראה את מצב כלל הנשים בחברה שמתאפיינת בשימור השליטה והעליונות הגברית.

החברה הפטריאכלית בה בנות ונשים נתפסות כרכוש הגברים, גופן אינו ברשותן והן מנוצלות לספק את צרכיו של הגבר. מצב זה מאפשר לאבות לנצל את בנותיהן לצרכיהם המיניים. בהמשך, ילדות אלה שנלכדות בנתיב התדרדרות, ממשיכות להיות מנוצלות על ידי גברים ההופכים אותם לזונות. זו מציאות פוליטית שמתקיימת משום שלקבוצה אחת יש עמדת כוח ביחס לקבוצה אחרת. באמצעות אלימות כלפי נשים, ואונס של ילדות ונשים, קבוצה זו משמרת ומנציחה את עליונותה ושליטתה.

ההבנה של הקשר הישיר שבין ההתעללות המינית בילדות לבין ההתדרדרות לזנות, סמים ופשע מראה כי בשום מקרה אין מדובר בבחירה אלא אילוץ או כפיה. הסיבות לתוצאה זו מורכבות הן מהנזק הנפשי שנגרם לקורבן, כמו גם מהעדר שרותי טיפול ושיקום המותאמים למניעת ההתדרדרות.

בשנים האחרונות הוקמו שרותי טיפול ושיקום לנשים שהתדרדרו, המתבססים על ההבנה החדשה שהושגה לגבי עבודה טיפולית עם נשים, ועם נשים שהיו קורבנות של התעללות מינית בילדות. הדבר מאפשר את פריצת המעגל הסגור של ההתדרדרות, ומהווה קרן אור באפילה עבור הנשים שעדיין לכודות בתוך מעגלי ההתמכרות, הזנות, הפורנוגרפיה, העבריינות. על מנת למנוע את המשך התופעה, ולטפל בנשים שכבר נלכדו בתוך מעגל האלימות, יש צורך בעבודה במישורים השונים של התופעה: במישור החברתי – יש להלחם בשליטת הגברים על מנת שהפשעים של אונס, אלימות כלפי נשים, סחר בנשים, זנות ופורנוגרפיה יעלמו. במישור הטיפולי – יש להקים שרותי טיפול מיוחדים לנשים שיתבססו על ההבנה החדשה ועל דרכי טיפול ושיקום מותאמות.

לסיכום: לנוכח הדיעה הרווחות כי זנות הינה בחירה אני מצטרפת לקריאתה של אנדריאה דבורקין:

"אתם יכולים לעמוד לצד המתעלל או לצד הקורבן. אתם יכולים לעמוד עם אחותנו, שלה הוא עושה את זה. ואם אתם מאוד אמיצים, אתם יכולים לעמוד בינה ובינו, כך שהוא יצטרך לעבור דרככם כדי להגיע אליה. זו, דרך אגב, המשמעות של בחירה. אלה בחירות. אני מבקשת מכם לעשות את הבחירה הזו" (דבורקין, 1993)

 

מקורות

גיליגן, ק. (1995). בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה. ספריית הפועלים, ת"א.

הרמן, ל.ג. (1994). טראומה והחלמה. עם עובד, ת"א.

טנא, ד. (1992). גילוי עריות בקרב נערות במצוקה. תל אביב: רמות.

מור-ברק, צ., ושרלין, ש. (1982). תופעת הבריחה מהבית של נערות במצוקה, מניעים, מאפייני רקע, ומאפייני אישיות. חברה ורווחה, ה (1), 47-62.

 Belknap, J. (1996). The invisible woman: Gender, crime, and justice. Cincinnati: Wadsworth  Publishing Company.

Chesney-Lind, M. (1973). Judicial enforcement of the female sex role: The family court and the female delinquent. Issues in Criminology, 8 (2), 51-69.

hesney-Lind, M. (1974). Juvenile delinquency: The sexualization of the female crime. psychology Today, July, 43-46.                                                                                     .

Chesney-Lind, M. & Rodriguez, N. (1983). Women under lock and key. Prison Journal, 63, 47-65.

Chesney-Lind, M. & Shelden, R.G. (1992). Girls, Delinquency and Juvenile Justice. Pacific Grove, CA: Brooke/Cole

Chodorow, N. (1978). The reproduction of mothering. Berkley, CA: University of California press.

Curry, D. G. (1998). Female gang involvement. Journal of Research in crime and delinquency, 35, 100-118.

Dembo, R., Williams, L. & Schmeider, J. (1993). Gender differences in mental health service needs among youths entering a juvenile detention center. Journal of Prison and Jail Health, 12(2), 73-101.

Dembo, R., Williams, L., Wothke, W., Schmeider, J. & BrownFarley, M. & Barkan,H. (1998). Prostitution, violence against women, and posttraumatic stress disorder.Women & Health, 27 (3): 37-49.

Dworkin, A. (1987). Intercourse. New York; Free Press.

Dworkin, A. (1993). Prostitution and male supremacy. Journal of Gender & Law, vol. 1.

Farley, M. & Bural, I. (1998). Prostitution in four countries, violence and posttraumatic stress disorder. Feminism and Psychology, vol. 8 (4), 405-426.

Gelsethorpe, L. (1989). Sexism and the Female Offender. Aldershot, England: Gower Publishhing.

Glover, n., Janikowski, T.P., & Benshofff, J.J. (1996). Substance abuse and past incest contact: a national perspective. Journal of Substance Abuse Treatment. 13, 185-193Glover-Graf, N.M., & Janikowski, T. P. (2001). Substance abuse counselors’ experience wuth victims of incest. Journal of Substance Abuse Treatment. 20, 9-14.

Goldberg, M. E. (1995). Substance-abusing women: False stereotype and real needs. Social Work, 40 (6), 789-798.

Haney, J. & Kristiansen, C.M. (1997). An analysis of the impact of prison on women survivors of childhood sexual abuse. Women and Therapy, 20 (4), 29-44.

Hirsch, A.E. (2001). “The world was never a safe place for them”: Abuse, welfare reform, and women with drug convictions. Violence against Women, 7 (2), 159-175.

Jarvis, T. J., & Copeland, J. (1997). Child sexual abuse as a predictor of psychiatric co-morbidity and its implications for drug and alcohol treatment. Drug and Alcohol Dependence, 49, 61-90.

Joe, K., & Chesney-Lind, M. (1995). Just every mother’s angel: An analysis of gender and ethnic variations in youth gang membership. Gender and Society, 9 (4), 408-430.

Jolin, A. (1994). On the backs of working prostitutes: Feminist theory and prostitution policy. Crime and Delinquency, 40 (1), 69-

Katz, R.S. (2000). Explaining girls’ and women crime and desistance in the context of their victimization experience: A developmental test of revised strain theory and the life course perspective. Violence against Women, 6 (6), 633-660.

Kenny, M.C. (1996). Memories of drug abusing prostitute: dynamics and treatment. Consideration in a case of inter generational child abuse. Journal of Contemporary Psychotherapy, vol. 26 (4), 361-378.

Miller, E. M. (1986). Street women. Philadelphia: Temple University Press.

Miller, J. (1998). Gender and victimization risk among young women in gangs. Journal of Research in crime and delinquency, 35, 429-453.

Miller, J. B. (1991). The development of women sense of self. In: Jordan, J., Kaplan, A., Baker, J., and Surrey J (eds). Women Growth in Connection: Writings from the Stone Center, New York. NY: Guilford Press.

O`Hara Pepi, C. L. (1998). Children without childhoods: A feminist intervention strategy utilizing systems theory and restorative justice un treating female adolescent offenders. Women & Therapy, 20, 85-101.

Portillos, E., & Zats, M. S. (1995). Not to die for: Positive and negative aspects of Chicano youth gangs. Paper presented at the American Society of Criminology Meetings, Boston.

Ramlow, B. E., White, A. L., Watson, D. D., Leukefeld, C. G. (1997). The need of women with substance use problems: an expanded vision for treatment. Substance Use & Misuse, 32(10), 1395-1404.

Silbert, M. H. & Pines, A. M. (1981). Sexual child abuse as an antecedent to prostitution. Child Abuse and Neglect, 5 , 407-411.

Silbert, M. H., & Pines, A. M. (1983). Early sexual exploitation as an influence in prostitution. Social Work, 285-289.

Simons, R. L., & Whitbeck, L. B. (1991). Sexual abuse as a precursor to prostitution and victimization among adolescent and adult homeless women. Journal of Family Issues. 12 (3), 361-379.

Sultan, F.E. & Long, G. T. (1988). Treatment of the sexually/ physically abused female inmates: evaluation of an intensive short term intervention program. Journal of Offender Counselling, Services & Rehabilitation, 12 (2), 131-143.

Widom, C.S. (1989). The cycle of violence Science, 244, 160-166.

Whitebeck, L. B., Hoyt, D. R., & Acley, K. A. (1999). A risk-amplification model of victimization and depressive symptoms among runaway and homeless adolescents. American Journal of Community Psychology, 27, 273-296.

Wyatt, G. E., & Powell, G. J. (1988). Identifying the lasting effects of child sexual abuse: An overview. In: G.E. Wyatt & G.J. Powell (Eds.). Lasting effects of child sexual abuse (pp 11-18). Newbury Park, CA: Sage.

Zelvin, E. (1999). Applying relational theory to the treatment of women`s addictions. Affila, 14(1), 9-23.